הקסקפרון היא תרופה יעילה, בטוחה וזולה. מחקר ה-CRASH 2, ה-CRASH 3, ומחקר ה-MATTERs הראו כי תרופה זו, במתן תוך ורידי, מצילה חיים של פצועים מדממים במתאר אזרחי ובשדה הקרב. מנגנון הפעולה הוא אנטי-פיברינוליטי, כלומר מעכב פירוק של קריש הדם. ניתן לתת את התרופה בפוש ותופעות הלוואי שלה נדירות.

במקביל, שוק התחבושות המלוות בתכשירים המוסטטיים פורח. לתכשירים אלו מנגנונים שונים, מספיגה והעלאת ריכוז פקטורי הקרישה, דרך שפעול ישיר של מערכת הקרישה, בניית תשתית פיזית להיווצרות מהירה של קריש דם ועוד. קאולין, החומר הספוג בתחבושת ההמוסטטית שבצה"ל ומשפעל את פקטור 12, הוא דוגמה טובה לתכשיר מאושר FDA לעצירת דימומים בפצועים.

בעוד חלק מהחומרים הללו נמצאו כיעילים באינדיקציות מסויימות (דמם נרתיקי מוגבר, דימומים מהאף, דימומים בהמופילים וכד'), יש להם חסרונות. רבים מהם מכילים חומרים אלרגניים, בעלי תופעות לוואי, מורכבים לשימוש, ולא זמינים. לא כולם מתאימים לדימומים משמעותיים, ולא כולם מתאימים במצבי קואגולופתיה.

עולה השאלה, האם יש יתרון בטפטוף הקסקפרון על תחבושת המוסטטית או על תחבושת אישית בכדי לסייע בעצירת הדימום?

בעוד שימוש בהקסקפרון תוך ורידי לפצועים מבוסס מאוד מחקרית, שימוש מקומי בדימום על רקע פציעה אינו מבוסס מאוד. ישנן עדויות ליעילות בעצירת דימום אף, ובמספר ניתוחים אלקטיביים, אך לא בטראומה.

החסרונות בטפטוף הקסקפרון מקומי הם רבים. עצירת דימומים צריכה להתבצע מהר ככל האפשר. טפטוף הקסקפרון מקומי מעכב את הפעלת הלחץ הישיר, עשוי לפגוע בסטריליות של התחבושת, חייב להיות במגע עם הכלי המדמם בכדי לעבוד, ואינו משפיע על דימומים באיזורים אחרים.

לאור היתרונות השנויים במחלוקת, והחסרונות הברורים, ענף רפואה מבצעית מנחה כנגד השימוש בטפטוף הקספרון מקומי, ומעדיף את השימוש בהקספרון סיסטמי תוך ורידי או תוך גרמי.

לסיכום, הקסקפרון היא תרופה יעילה ובטוחה לטיפול בפצועים, ומצילת חיים במתן תוך ורידי. יחד עם זאת, עצירת דימומים קודמת לשימוש בהקסקפרון. השימוש המקומי אינו מבוסס, מעכב את הטיפול, ונחות לעומת השימוש התוך ורידי.