בטראומה, חסימת נתיב אוויר היא מצב חירום מסכן חיים הדורש הערכה והתערבות מיידית. היא הסיבה השנייה בשכיחותה למוות בר מניעה בשדה הקרב, ומופיעה בעד 8% מההרוגים בני ההצלה. עפ"י הערכות, ההרוגים בני ההצלה מהווים כ-25% מההרוגים, וההרוגים מהווים כ-10% מהפצועים. כלומר, מתוך כ-1,000 פצועים, רק כשניים ימותו בשל חסימת נתיב אוויר.

חסימה משמעותית של נתיב אוויר ללא פציעה ישירה לדרכי האוויר (צוואר או פנים תחתונות) אינה סבירה. חסימת נתיב אוויר מאופיינת בקולות נשימה חריגים (חרחורים, גרגורים, קולות נחירה, ו/או סטרידור). חסימת נתיב אוויר, בשל הכוח הנדרש בכדי להעביר אוויר דרך המעבר הצר, עשויה להיות גם מאופיינת בשימוש בשרירי עזר או בנשימה פרדוקסלית. סטורציה נמוכה ללא סימנים ברורים לחסימת נתיב אוויר עשויה להופיע בפגיעות שונות כגון הלם דימומי, בשל זרימת דם ירודה לגפיים, ואינה אינדיקציה לביצוע אינטובציה.

הטיפול בחסימת נתיב אוויר כולל פתיחת פה, סילוק הפרשות, ביצוע סקשן, ופתיחת נתיב אוויר באמצעות הטיית ראש או דחיקת לסת. ניתן גם לתת חמצן, ובמידה וההכרה ירודה להכניס מנתב אוויר פומי. במרבית המקרים, טיפול זה יעיל ואין צורך בטיפול נוסף.

חסימת נתיב אוויר אמיתית שאינה מטופלת צפויה להוביל למוות. בפועל, השרידות בטרום בית החולים בקרב פצועים אשר המטפלים שלהם קבעו כי הם זקוקים לנתיב אוויר דפיניטיבי, ולא קיבלו נתיב אוויר דפיניטיבי (עקב כישלון במאמצי אינטובציה ו/או קוניוטומיה), קרובה ל-80 אחוז, ודומה לשיעור השרידות בקרב פצועים שעברו נתיב אוויר דפיניטיבי מוצלח. נתון זה, מצביע ככל הנראה על שיעור גבוה של אינטובציות מיותרות, ומעלה שאלה לגבי התועלת של אינטובציה בכלל.

לסיכום, חסימת נתיב אוויר קטלנית, למרות היותה הסיבה השנייה בשכיחותה למוות בר מניעה, הינה נדירה. בהיעדר פציעה ישירה לדרכי האוויר היא אינה סבירה. סטורציה נמוכה לבדה אינה אינדיקציה לביצוע נתיב אוויר דפיניטיבי. הטיפול השמרני יעיל במרבית המקרים. יעילות הטיפול הפולשני מוטלת בספק. וככל הנראה חלק גדול מהאינטובציות המבוצעות בטרום בית החולים הינן מיותרות.