קרשי גב משמשים באופן שגרתי לקיבוע פצועים מנקודת הפציעה ועד לבית החולים, שם ניתן לבדוק האם קיימת פגיעה בעמוד השדרה, אופייה ומיקומה האנטומי המדויק. מטרת הקיבוע לבודד את עמוד השדרה מכיפוף מכני וכוחות סיבוביים, ו למנוע נזקים נוספים למבנים הגרמיים והעצביים, שעשויים להיות פגועים. קיבוע עמוד השדרה עשוי להיות חשוב במיוחד בשברים בלתי יציבים עם חסרים נוירולוגיים חלקיים.

לעתים קרובות, פצועים מקובעים לקרשי גב למשך מספר שעות מרגע הפציעה ועד להסרת הקרש בבית החולים. כבר אחרי כחצי שעה פצועים אלו מתלוננים על אי-נוחות משמעותית. לאחר זמנים ארוכים יותר עשויים להופיע פצעי לחץ , בעיקר באזור הסקראלי.

בחלק מהמקרים ובייחוד בקרב, פצועים מפונים על אלונקה, ולאחר הגעה לכלי פינוי מועברים לקרש גב. העברה זו, גם כאשר מבוצעת כראוי, כוללת לרוב טלטולים וכוחות סיבוביים לא רצויים שעשויים להחמיר את הפציעה הגרמית ו/או העצבית.

מחקר של הענף משנת 2007 בחן את התמיכה הסטטית של משטחים שונים על 12 מתנדבים שוכבים. נבחנו בין השאר קרש הגב הסטנדרטי מאלומיניום, אלונקה, ומזרון אורתופדי של עמינח.

בהשוואה לכלל המשטחים האחרים שנבחנו, שטח המגע בין הפצוע למשטח היה הקטן ביותר בקרש הגב . שטח המגע באלונקה הסטנדרטית היה גדול בממוצע פי 15. ובאלונקה עם שמיכה באזור שמתחת לחוליות הטוראקליות ועד לחלק העליון של הירכיים האחוריות פי 22.8 – קרוב לשטח המגע של מזרן אורתופדי.

נקודות הלחץ העיקריות בקרש הגב היו בשכמות ובאזור הסקראלי – מה שמסביר למה עשויים להתפתח באזור הסקראלי פצעי לחץ קשים בהעברה ארוכה. נקודות אחיזה אלה, גם מעלות ספק לגבי יעילות קיבוע עמוד השדרה עצמו, שכן האזור הנפוץ הפגיע, החוליות הטוראקולומבריות, נשארות למעשה ללא תמיכה ישירה מקרש הגב.

לסיכום, התוצאות מדגישות, כי קיבוע מיותר לקרש גב הינו פעולה מסוכנת, ויש להימנע ממנה כאשר אין התוויה. כאשר יש התוויה, יש להעביר את הפצוע בזהירות מהאלונקה לקרש הגב תוך הימנעות מטלטולים מיותרים, ולהיות מודעים לסכנה של התפתחות פצעי לחץ.