עיסויי חזה תוארו לראשונה ב-1960 ומהווים אבן פינה בטיפול בדום לב על רקע מחלה. עיסויים בלבד הודגמו כיעילים כמו השילוב של עיסויים והנשמות . עקב כך, אנשי צוות רפואיים, מצילים, שוטרים, ואנשים מן השורה לומדים לבצע עיסויים כטיפול מציל חיים.

נשאלת השאלה: מה המקום של עיסוי חזה בפצועי טראומה?

מבחינה פתופיזיולוגית, דום לב על רקע מחלה שונה מאוד מזה על רקע טראומטי. בראשון, הבעיה במשאבה ואת פעילותה מדמים העיסויים, נפח הדם מספק (הלם נורמו-וולמי), ולמעט דפיברילציה אין עוד טיפולים משמעותיים. בשני, המשאבה על פניו תקינה, נפח הדם נמוך (הלם היפו-וולמי) ולכן עיסויים לא צפויים לסייע. כמו כן, יש לבצע פעולות רבות כניקוז חזה דו-צדדי, צנרור קנה, הנשמה, גישה ורידית, מתן דם ו/או פלזמה, מה שאומר שעיסוי חזה יבוא על חשבון הפעולות האחרות.

מבחינה מחקרית, העדויות לטובת עיסויים בטראומה חלשות . רוב המחקרים הטובים המעודדים את ביצוע העיסויים אינם מבוססים על פצועים. המחקרים על פצועים הינם באיכות נמוכה. אחד המחקרים "החזקים" בתחום למשל, מבוסס על שלושה בבונים במודל טמפונדה ליבית (נורמו-וולמי), למרות שהפגיעה הנפוצה הינה דימום (היפו-וולמי).

במחקרים בשנים האחרונות חוזרים ביטויים כגון "לא נמצאה תועלת", "לא על חשבון פעולות אחרות", "לתעדף נמוך", "לשקול שלא לבצע". ב- ATLS גירסה 10 , המיועד לצוותי בתי חולים מרובי משתתפים, מציינים כי שיקול קריטי הוא חשד שאירוע ליבי קדם/גרם לפציעה, מדגישים כי CPR רלוונטי בעיקר בדום לב בהיפותרמיה, ומסכמים כי סיכויי השרידות של פצוע עם דום לב טראומטי לאחר עיסוי חזה קטנים מ-2%.

המחקר המצורף, בוצע ב-39 חזירים שדוממו עד לדום לב, נוטרו, וחולקו לחמש קבוצות החייאה: 1. עיסויים בלבד, 2. דם מלא בלבד, 3. סליין בלבד, 4. עיסויים ודם, 5. עיסויים וסליין. העיסויים בוצעו על ידי מכשיר LUCAS. התוצא הטוב ביותר היה בקבוצה שקיבלה דם מלא בלבד , והתוצא הגרוע ביותר בזו שקיבלה עיסויים – גרוע אפילו יותר מבקבוצה שקיבלה קריסטלואידים ☠.

לאור ההיגיון הפתופיזיולוגי, העיכוב בביצוע פעולות מצילות חיים אחרות , ותוצאות המחקרים, איגרת 75.1 קובעת כי החייאה בנפגעי טראומה אינה כוללת ביצוע עיסויי חזה.