שיקול דעת קליני הוא הכלי החשוב ביותר לרופא 👩🏽⚕. עם זאת, ככל כלי בארגז הכלים 🧰, יש לו התוויות והתוויות נגד, חוזקות וחולשות. המטפל הטוב ידע להשתמש בו, המטפל המצוין ידע מתי להשתמש בו.
שיקול דעת דורש ניסיון, שקשה לצבור בטיפול בפצועים. הוא לקוי כאשר חסר מידע אובייקטיבי, נסדק במצבי לחץ, נפגע תחת עומס משימות 🥵, ושגוי לחלוטין כאשר הבטחון העצמי עודף 🙉(אפקט דאנינג-קרוגר).
מחקר, שבחן את שיקול הדעת של פאראמדיקים, אחיות טראומה ורופאים אשר טיפלו או צפו במקרים בחדר הלם בהשוואה לתחזית המבוססת על מכשיר הסטורציה בלבד 📈, מצא שהמדידה האובייקטיבית לבדה חזתה את כמות מנות הדם 💉 והנוזלים ☠ שניתנו בהמשך טוב יותר מכל אחד בנפרד ומכולם יחד.
האחיות שהשתתפו צפו בלבד. אי מעורבותן גרמה לכך שחזו את הצורך באינטובציה טוב יותר מהמטפלים השקועים בדרמה.
אז מה עושים?
1⃣ מכירים בכך שבטחון עצמי עודף 🙉 הוא ערובה לכישלון, כולנו יכולים וצריכים להתאמן ולהשתפר.
2⃣ נצמדים לפרוטוקולים ולאיגרות, עובדים על אוטומט ✅ ובכך מפחיתים את כמות ההחלטות שיש לקבל. שומרים את שיקול הדעת לסקר השניוני, אחרי שיודעים שכיסינו את הבסיס.
3⃣ באימונים ובתדריך בדרך לאירוע מחלקים כמה שיותר משימות לצוות כך שבדקות הקריטיות נתעסק רק בהחלטות החשובות.
4⃣ מתבססים כמה שיותר על מדדים אובייקטיבים מהחובש המנטר (ל"ד, סטורציה, דופק, נשימות וכד').
5⃣ הערכה וניטור מתמשכים ובחינה של הנחת העבודה למולם תוך לקיחת צעד אחורה
6⃣ קופצים עם הצוות הכי חזק שאפשר לבנות: רופא ופאראמדיק ביחד 👨❤👨 ± אח אם יש, ונעזרים אחד בשני.
לסיכום, שיקול דעת הופך למיטבי בצוות חזק, מתודרך וצנוע, המצוי באיגרות הטראומה , תוך התבססות על מדדים אובייקטיבים רבים ומתמשכים באירוע -- ובאמצעותם מקבל את ההחלטות, יחד.