שיעורי הרב שג"ר: Recent Episodes
מכון כתבי הרב שג"ר
שיעור ראשון על סוגיות נר חנוכה במסכת שבת. בשיעור זה הרב עוסק בשאלת קדושת הנרות, ובסוגית הגמרא שמסיבה את הדיון המקורי בנושא זה לדיון על ביזוי מצווה. הרב מציב את הגישה הארץ ישראלית בירושלמי מול הגישה בבבלי.
בשיעור זה הרב מרחיב את הדיון מהשיעור הקודם: הוא עוסק בשאלות הגמרא לגבי שיעור זמן ההדלקה ולגבי השמנים והפתילות המותרים והאסורים, ומסביר את ההסתפקות במעמדם של הנרות.
הפילוסופיה מטילה ספק בא-להים, בעולם ובקיום האדם. כדי להגיע לאמונה בה', צריך לפתור את הספקות הבסיסיים. לפי אדמו"ר הזקן, אמונה יהודית באה מהתנסות ב"גוף ראשון", מהממשות עצמה.
המשך הדיון על סילוק הנגיעות, ודיון על הנחת התפילין כסמל להכרעה על הזהות, ועל היכולת לעצב זהות שלמה של עובדי ה' על אף ריבוי הזהויות שלנו כאנשים מודרניים. דיון קצר על פסקה ז: על הקשר בין דתיות ובטלנות.
המשך הדיון על קבלת עול מלכות שמים ביום ובלילה. תחילת העיון בפסקה ו, על סילוק הנגיעות כהכנה לקבלת עול מלכות שמים.
המשך העיון בפסקה ב: המפגש הנוכחות האלוקית כקבלת עול מלכות שמים. עיון בפסקה ג: על קריאת שמע על המטה כעבודה עם הלא-מודע, וקריאת שמע של שחרית כפתיחה לעבודת היום.
עיון בפסקאות א-ב בצדקת הצדיק: על הקפיצה הנדרשת במעבר בין שלבים בחיים, ועל המנוחה שאפשר להגיע אליה בשלב החדש; על המפגש עם הנוכחות האלוקית כאחר שאפשר לומר לו 'אתה', בהשוואה לבובר ולוינס.
השיעור עוסק באתערותא דלתתא לעומת אתערותא דלעילא בעבודת ה', ובעמל רוחני לעומת ספונטניות והשראה, כדמיון היחס בין ספירות 'בינה' ו'חכמה'. בדקות הראשונות איכות ההקלטה נמוכה.
עיון בדברי רבי צדוק על שני מיני השגות האלוהות: ממלא ומסובב, תפיסה אימננטית ותפיסה טרנסצנדנטית. על התפיסה האינסופית שבה אין הבחנות ודירוג, שלפי רבי צדוק קיימת בכל יהודי מלידה, לעומת התפיסה המבחינה המעניקה משמעות למאמץ.
דבר ה' המתגלה בתורה הוא יצירתו האישית של האדם. לכן תלמיד חכם אינו שיקוף של דברי התורה החיצוניים לו, אלא הוא מגלה את התורה בעצם מחשבתו ואישיותו הייחודית. אהבה ויראה, המקבילות לנסתר ונגלה, משקפות גם הן התגלות אימננטית זו.
השוואה וניתוח של המדרשים על עליית משה לקבל את התורה והתמודדותו עם המלאכים. על עמידתו ילוד אישה בשר ודם מול ישויות רוחניות.
עיון ברסיסי לילה לר' צדוק הכהן, פסקה טו: על האמונה אותה ירשנו מאבותינו ועל זו שהגשנו בעצמנו.
ההורים, כמו התורה, מייצגים את החוק, מחד, אך גם את הביתיות והאינטימיות מאידך; לא סמכות כפויה בלבד, אלא גם זהות וביטוי עצמי. שיעור שהתקיים באסרו חג שבועות תשס"ה.
התורה אינה רק רציונלית-לוגית, אלא יש בה גם רובד נסתר אותו לא ניתן להבין בדרך רגילה. לכן יש צורך גם בהשראה חווייתית.
התורה היא אינסופית, לכן יש להיזהר שלא לעשות ממנה פסל, להסתפק במבט חיצוני, כדרכו של הפונדמנטליזם.
על תחושת השלמות והבגרות המאפיינת את חג השבועות, לעומת הנעורים שבחג הפסח; התאהבות נעורים של שיר השירים לעומת האהבה הבשלה והמתונה יותר שבמגילת רות.
מהי משמעותה של ההתגלות? האם אפשר לחרוג מתודעתנו הסובייקטיבית ולהגיע להתגלות אובייקטיבית? על יכולתה של הנשמה לגעת בעצמות.
אנו נרתעים מיראת העונש כי איננו באמת מאמינים בעונש. צריך לפתח תכונה זו של יראת העונש מצד האמונה בה. לדברי ר' ישראל סלנטר מטרת לימוד התורה היא מצד החוק, קיום מצוות ה', ולא כדי לדעת התורה. השיעור הוקלט רק מאמצעו.
לדברי הרמב"ם התורה שבעל פה נלמדת בסברות שכליות אנושיות, ולא בהתגלות מיסטית. הגורם למחלוקות הוא הניסיון האנושי להבין את מה שהתקבל במסורת ממשה בסיני. לעומת זאת, לדעת ריה"ל בכוזרי (מאמר ג') תורה שבעל פה על פרטיה מסתמכת על הנבואה והלכה למשה מסיני ולא על השכל האנושי.
בשיעור השלישי, שהתקיים ב-כ כסלו תשס"ו, הרב שג"ר מדגיש את ההבדל בין גישת הירושלמי וגישת הבבלי, וחוזר להסביר את שיטתו של רב יוסף שמשווה בין נוי סוכה לנר חנוכה. הרב מסביר שרב יוסף מתווך בין שתי הגישות מתוך ההלכה של ביזוי מצווה, ומסביר שהעניין נוגע גם לאיסור ביזוי וגם למוקצה למצוותו ולקדושת הנרות.
לקראת חנוכה תשס"ז הרב שג"ר מסביר את מטרת הדלקת נרות חנוכה: כיצד היא משפיעה על הנפש ועל החכמה בהווה, ומדוע מטרתה אינה רק לשמש זכר לנס שהיה בעבר.
שיעור המשך לשיעור הקודם, שהועבר בתאריך ג' טבת. הרב עוסק במושגי האמונה והפילוסופיה על פי דבריו של הרב חרל"פ, ומשווה אותם לדברי הרב קוק. לבסוף נקשרו הדברים לענייני חנוכה והתייוונות.
בשיעור שהועבר בישיבת הקיבוץ הדתי בתאריך י"ט כסליו תשנ"ה, הרב שג"ר עוסק בדבריו של הרב קוק המסביר מהי האמונה, מהי הפילוסופיה ומה היתרון של האמונה על הפילוסופיה. בנוסף לכך,
בשיעור שהתקיים בתאריך ט"ז בסיוון תשס"א דנו במדרשים שונים המעלים גישות שונות לגבי מטרת הדלקת נרות המנורה במקדש.
דיון בקטעים מהתורה "ימי ההודאה" בליקוטי מוהר"ן, בהם ניתנות תשובות לשאלות בעניין ההודאה, כגון למה כל הקורבנות יתבטלו בעתיד לבוא ורק קורבן תודה לא יתבטל? מדוע בעולם הבא הכרת התודה היא כ"שעשוע"?
עיון בדברי רבי צדוק הכהן מלובלין, בספרו "פרי צדיק", העוסקים במהות הכהונה, מהות המלכות ובהפרדה ביניהן בתקופת החשמונאים. לפי דברים אלו ניתן ללמוד האם יש להפריד דת ומדינה בימינו.
דבריו של האדמו"ר הזקן מסבירים את אופן יצירת הצורה של ה"יש" על ידי הדיבור האלוקי ואת יצירת החומר של ה"יש" על ידי הרצון האלוקי. הסבר מהות השפה והדיבור. השוואת תלות ה"יש" בדיבור לתלות המלך בעמו.
לקראת חג החנוכה הרב מדבר על מחלוקת אמוראים העוסקת באיסור לטלטל נר של נפט בשבת, ולכבוד ט"ו בשבט הרב מדבר על האיסור להכרית עצי פרי בעת מלחמה.
בשיעור שהתקיים בכ"א אדר א' תשנ"ה בישיבת הקיבוץ הדתי, הרב שג"ר מציג את עמדת החסידות, ובעיקר את עמדת המהר"ל, לגבי שכרות ובלבול בין רע לטוב בפורים. דברי המהר"ל מתקשרים לשאלה ממה נגזרת טעותו של המן בניסיונו להשמיד את עם ישראל.
דיון בספר "צדקת הצדיק" (פסקה רנט) בנושא הליצנות והשקר כניגוד לאמונה, והיכולת להתגבר עליהם באמצעות הליצנות עצמה. הליצנות כניהיליזם הנובע מהאשליתיות של העולם, היכולה להביא גם לאחיזה באין או בשעשוע שהם האמונה. המשך אפיון המשחק בתור תיאור החוקיות של המציאות או המוסר.
שיעור בכוונות השכרות בפרי עץ חיים לאריז"ל: על העלאת ניצוצות הקדושה בתוך הקליפות. אפיון עולמות התוהו והתיקון, והצורך לתקן את עולמות התוהו ולהכליל אותם בקדושה, לפי תורת חב"ד ותורת הרב קוק. קטע ממאמרי אדמוה"ז הקצרים על השמחה של הטבע לעומת הנטייה לעצבות של האדם, בגלל מדרגתו הרוחנית, והאפשרות של שמחה דתית מתוך ההוויה האלוקית.
המשך העיון ברסיסי לילה לב. על מחיית עמלק בתור המציאות הפיקטיבית שיוצרת התודעה האנושית, הקיימת באופן פרדוקסלי כניגוד למציאות האלוקית המוחלטת, וזאת רק כדי להתבטל כלפי האלוקות. השכחה העצמית באמצעות השכרות בפורים מאפשרת את מחיית עמלק, על ידי חוסר מודעות עצמית המביא לתודעה שמתקיימת באחדות עם עצמה.
הרב שג"ר מסביר על פי מדרשים על מה נענש עמלק, איך גם השכינה מוחה את זכרו, ועוד. בין היתר, המדרשים מדגישים את חשיבות הזיכרון.
קריאה בספר 'תורה אור' של האדמו"ר הזקן, והצגת השכרות והערבוב בין טוב לרע כרצויים (בתנאים מסוימים). מציאת האור האלוקי גם בדמותו של המן. בנוסף לכך, הוצגה עמדתו של אדמו"ר הזקן לגבי המושגים 'פור' ו'גורל'. ההקלטה נקטעת מעט לפני סוף השיעור.
האם הדתיות ניזונת משמחה, כפי שמלמדים חלק ממקורות החסידות, או דווקא מעצבות המביאה למגע עם ההוויה הממשית? לפי האדמו"ר הזקן, השמחה האקסטטית של פורים (בשונה משמחת יום טוב) איננה נשענת על שום סיבה, אלא דווקא על נקודת המוצא של חוסר הערך של הקיום, הקשור בעצבות. השמחה בתורה שבכתב היא השמחה החגיגית של החסד והשלמות, כניגוד לשמחה האקסטטית האלילית [חלק מהדברים הובאו בספר "פור הוא הגורל", בפרק "רשפי אש"].
שיעור בספר "שערי אורה" של ה"אדמו"ר האמצעי" של חב"ד. המצוות הן לכאורה שרירותיות וחסרות טעם, משום היותן נתונות בעולם החומר והמעשה. על מנת להמשיך אור מהעצמות האלוקית שייתן את הפשר הפנימי למצוות, יש להגיע לעצמות שמעבר לטעם ודעת באמצעות מסירות נפש . בשפה אחרת: אם האדם מוכן למות בשביל החלטתו, מתאפשרת וודאות שהיא מעבר לכלים של התודעה והשיקול השכלי. הקלטה באיכות נמוכה.
פלח הרימון (לר' הלל מפאריטש) על מגילת אסתר: שני מיני חסד - חסד הנובע משפלות או התבטלות עצמית, וחסד שבא משפע ועוצמה של האני. האפשרות של עבודת ה' ממקום של גדולה ועוצמה, באמצעות אני שהוא חלק מהאינסופיות האלוקית, בהשראתו של ניטשה.
שיעור ברסיסי לילה (אות ל"ב) על השכרות כעניין המהותי של חג הפורים. השכרות בתור מצב שלילי מיסודו של אבדן דעת. קישור הדברים לכוונות השכרות של פורים בתור קבלה של הניצוצות בקליפה, בתור תודעת סוד דו-ערכית המתבטאת ביחסו של הרב קוק לחילון והציונות.
קריאה במבחר מה"פתיחתות" למדרש אסתר רבה, אשר מתארות את מצב הגלות בתור מצב פסיכולוגי וקיומי של דאגה וחשש. ביאורו הפילוסופי של המהר"ל (בספר אור חדש) על המדרש "כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא צער". תרגום המהר"ל לשפה אקזיסטנציאליסטית: הזמניות וחוסר השלמות והחריגה כביטוי של הקיום.
עיון בדרשות חז"ל על מעמדו הבעייתי של פורים בתור מועד מחודש, ודיון על ההבדל בין זכרון א-היסטורי לבין זכרון היסטורי מתחדש. המימרא של רבא במסכת שבת על קבלת התורה מרצון בפורים יוצרת היפוך מהמדרש התנאי עליו התבסס, כך שקבלת התורה הכפויה מסיני מקבלת את תוקפה מהחידוש בהווה.
עמלק בתור שניות, ומחיית עמלק בתור ביטול השניות. כוונות השכרות בפורים לפי האר"י - אמירת "ברוך המן" מתוך השכרות בתור העלאת הניצוץ מתוך הקליפה, ומשמעותה העלאת הניצוצות מתוך החילוניות (לפי הרב קוק).
דיון בספר רסיסי לילה (סימן כ') של ר' צדוק הכהן מלובלין. פורים, בדומה לשבת, מגלה את האמונה האימננטית לתודעה היהודית. האמונה היהודית בתור עצמיות שמעבר לקריטריונים של מוסר ודת, "עד דלא ידע" של פורים. באופן זה קדושת הפורים היא ניגוד משלים לקדושת השבת.
דיון בשאלה כיצד ניתן לחוות שמחה ממשית במצב של מלכוד תודעתי, שבו אין שלמות עם עצמי ועם החלטותיי. פנייה אל הגות ה"סבא מנובהרדוק" (כפי שתוארה בספר "שובי נפשי" פרק ז') על מנת לטעון שעצם ההכרעה מאפשרת חריגה מהמלכוד התודעתי (ללא צורך בהשראה רוחנית-פנימית). התנועה המוחצנת הופכת בעצמה להיות השראה ממשית, כך שעצם היכולת להחליט מביאה שמחה.
עיון במאמר כ"ו של הרב יצחק הוטנר בפחד יצחק על פורים. ההתגברות על היצר כגילוי עצמי והתגברות על הסופיות, המובילה לתודעה של אחדות ועוצמה פנימית. עבודת המידות כעבודה גבוהה יותר מהמצוות, לפי בעלי המוסר. המאבק עם עמלק כהקבלה למלחמה עם היצר, מאבק עם ניגוד עצמי שמהותו נובעת מהתנגדותו. היצר עצמו הופך להיות מגע עם האלוקי כשהוא נתפס בהקשר של המאבק, ותודעת השניות מביאה לתודעה של אחדות. פורים כחג של התגברות עצמית החושפת את הקיום כשלעצמו. [קטעים מהשיעור עובדו לספר "פור הוא הגורל", עמ' 35-37]
שיעור במהר"ל על פורים (אור חדש). הטעות של המן כביטוי לתפיסת זמן ליניארית, לעומת התפיסה מחזורית והתפיסה הדינאמית האריסטוטליות שבהן מחזיק המהר"ל. פורים כביטוי לא-היסטוריות של עם ישראל, הנובעת מדבקותו בקב"ה. הדבקות בקב"ה כמצב של כיליון, והשכרות בפורים כביטוי לכך על ידי כיליון השכל, שהוא ביטול ההבחנות בין טוב לרע.
עיון ב"פרי עץ חיים" לפורים: העלאת הניצוץ מהקליפה, ויישום תפיסה זו ביחס שבין ערכי הקדושה והחילוניות. על הצורך לעשות זאת בתודעה מיסטית של אחדות, המובחנת מהתודעה הדתית הרגילה.
שיעור בגמרא מסכת מגילה (דף ה ע"א): המחלוקת על החיוב בקריאת המגילה בעשרה, כשהיא נעשית בזמנה. הראיה שהביאה הגמרא בהקדמת המגילה לערב שבת. ביאור לפי רש"י על תירוץ הגמרא לפיו קריאה שהוקדמה לערב שבת מהווה קריאה בזמנה, ולכן אין בה צורך לקריאה בציבור. ניסוח למדני יותר לביאור רש"י: כשקריאת המגילה נעשית בזמנה, פרסום הנס הוא חלק מהמצווה (ולכן אין צורך בציבור). אבל בקריאה שאינה בזמנה פרסום הנס אינו חלק אינטגרלי מהמצווה אלא מימד הנוסף אליה . פסיקת ההלכה במחלוקת זו בזיקה לשאלות נוספות: "מגילה שבין הכתובים" קריאה בציבור במקום שאין עשרה, והאם קריאה בציבור של עשרה היא לעיכובא.
אדמוה"ז (תורה אור למגילת אסתר) על הגורל כרצון אלוהי, רצון כסיבה עצמית, רצון פשוט בשפה החב"דית, שהניסיון האנושי לחקות אותו הוא הרצון לעוצמה הניטשיאני. החירות הניטשיאנית בתור התגברות על עצמי שנובעת מהכרעת הרצון, תנועה שאצל אדמוה"ז נתפסת כגורל משום שזהו קבלת הרצון האלוהי, שבו נעלם הפער בין הכרח לחרות, המקרה הופך לגורל, והרצון להכרעה קיומית. [קטעים מהשיעור עובדו לספר "פור הוא הגורל", עמ' 32-35].
ביאור לדרשת ר' נחמן על ההסתרה שבתוך ההסתרה (ליקוטי מוהר"ן נו, ג) כהיעלמות מוחלטת של האמונה, אפילו כאפשרות הקיימת עבור האחר. ה"הסתרה" בתור סילוף התורה בתור האמת והמציאות עצמה. ביאור התיקון באמצעות המשכת אריכות ימים לתוך המלכות - תיקון ההסתרה באמצעות הדעת, כך שההסתר נהפך לגילוי של סתרי התורה הטמונים בה.
ביאור האריז"ל לכוונת השכרות "עד דלא ידע" בפורים. אפיון עולמות התוהו והתיקון בקבלת האר"י. תפיסת הרב קוק על יתרונות עולמות התוהו והיכולת להוציא ממנו ניצוצות ולהכניסם לעולם התיקון. ביאור המושג אורות דתוהו בכלים דתיקון של אדמו"רי חב"ד.
ליקוטי הלכות על פורים הלכה ג'- עמלק בתור פגם האכילה המוביל לפגם הברית ולפגם הדעת והאמונה, ותיקונם באמצעות השמחה והאמונה. אפיון הקשר בין "בחינות" אלו בתור מצבים הקשורים זה לזה מבחינה פסיכולוגית וקיומית. המשך הדברים קושר את חודש אדר ופורים לתיקון פגמים אלו.
המשך השיעור הקודם. הרחבה על אפיון ההבדלים שבין ניהיליזם שלילי לבין שעשוע ומשחק, שמקבלים אופי חיובי. בניסוח אחר מציג הרב את הניהיליזם בתור שלילה ואת האמונה בתור שלילה של השלילה או הקצנה שלה, שמביאה לחיוב של הממשות ולחוויה של קיום מלא.
דיון בספר "צדקת הצדיק" (פסקה רנט) בנושא הליצנות והשקר כניגוד לאמונה, והיכולת להתגבר עליהם באמצעות הליצנות עצמה. הליצנות כניהיליזם הנובע מהאשליתיות של העולם, היכולה להביא גם לאחיזה באין או בשעשוע שהם האמונה. המשך אפיון המשחק בתור תיאור החוקיות של המציאות או המוסר.
בשיעור שהתקיים בשנת תשמ"ו הרב שג"ר בוחן את הקשר בין הר סיני ובין מצוות השמיטה לפי השפת אמת, ומסיק ממנו על הדרך הנכונה לחיות חיי תורה.
בשיעור שהתקיים בישיבת הקיבוץ הדתי בשנת תשנ"ד נלמדו מקורות שונים המסבירים את תגובת אהרון "בקרובי אקדש" לאחר מות בניו. הדברים נאמרו ברוח התקופה, יום הזיכרון ויום העצמאות, ונקשרו לעקרונות הציונות הדתית.
הרב שג"ר מביא מקורות (הראי"ה והמהר"ל) על פירוד ומחלוקות בעם ישראל. השיעור נערך לדרשה 'שירה חדשה' שהתפרסמה בספר 'ביום ההוא'.
הרב שג"ר והרב פרומן ניהלו דו שיח על מקורות שונים היכולים להיקשר למאבק בין הימין לשמאל, ועל קטע מהרב קוק הקשור לתחושת חופש שמאפשרת לנו המדינה.
בשיעור שהתקיים ב-ל' בניסן תשס"ד התקיים דיון הלכתי בגישות שונות לגבי אמירת הלל ביום העצמאות, כגון גישת הרב גורן, גישת הרב נריה וגישת הרב יואל בן נון. לצורך הדיון הוקראו מקורות שונים העוסקים בקביעת מועדים חדשים לישראל.
לקראת יום העצמאות תשס"ו, לאחר הגירוש מגוש קטיף, הרב שג"ר מקריא מאמרים של דמויות מגוונות כגון רבי נחמן, אורי צבי גרינברג, ישעיהו ליבוביץ', הרב קוק, והשפת אמת, ומסביר מה צריך להיות יחסינו למדינה ואיך להודות עליה. הדברים נערכו לדרשה 'לזמן הזה' שהתפרסמה בספר 'ביום ההוא'.
בשנת תשס"ה, לקראת יום העצמאות, הרב שג"ר דרש על ביטויי האהבה לארץ ישראל של הראי"ה קוק. הדברים נקשרו לתכנית ההתנתקות מגוש קטיף, לחובת המיסים, לקרע הדתי-חילוני במדינה ועוד. הדברים נערכו בספר 'ביום ההוא' לדרשה בשם 'חוק ואהבה'.
בשיעור שהתקיים בבית מורשה בשנת תשנ"ה הרב שג"ר הסביר ופירש קטע מתוך מסכת סוטה (פרק ג' משנה ד') הדן בתוצאות לימוד תורה לנשים בהקשר של העונש לאישה הסוטה. לבסוף הוא הציג את הדעות של ראשי ישיבות מזמננו בנושא זה.
שיעור שהתקיים בישיבת הקיבוץ הדתי ב-י"א בשבט תשנ"ו. בשיעור הוסברו גישות התנאים (במסכת סוטה) לגבי תלמוד תורה לנשים, ולאחר מכן הוצגה פסיקת הרמב"ם בעניין.
השיעור עסק בשאלה האם אישה צריכה ללמוד תורה. התשובות לשאלה זו נותחו עבור האישה היהודייה המודרנית, תוך דיון לגבי פסיקת הלכות חדשות בימינו.
בשיעור הרב שג"ר מנתח סיפור מהתלמוד הירושלמי (מסכת סוטה), בו נאמר בין היתר המשפט "ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים".
בשיעור הוסברו תשובות רמב"ם בעיקר על השאלה האם לאישה מותר ללמוד תורה שבע"פ או תורה שבכתב, אך גם על השאלות האם יש לה שכר מצווה על הלימוד, והאם היא צריכה לברך עליו.
תיאור שני סוגי עבודה על הכעס: מן הפנים (תפיסות) אל החוץ (התנהגות), ומן החוץ אל הפנים. תיקון הדיבור, והדיבור בנחת – מביאים את האדם לשלווה ומצילים מהכעס. אך אין תועלת בעבודה על הכעס עצמו – נתינת פקודות שלא לכעוס. הרב מבאר שהכעס נובע מכך שהאדם תלוי בשאיפות שלו ואינו מכיל אותן במידת ההשתוות, ולכן כשהוא לא מצליח הוא כועס. הרב עוסק גם בלימוד תורה ועבודת ה' מתוך נחת והשתוות ולא מתוך עצבנות, וכן בהנגדה בין הגבורות הקדושות הנובעות מהרמוניה, לעומת הכעס הנובע מקונפליקט פנימי.
המשך הדיון בטעמי המצוות, ובמיוחד ביחס לקרבנות. דיון על משמעותם של הטעמים ההיסטוריים שנותן הרמב"ם למצוות, והשלכתם על תפיסת התורה ולימודה.
ביאור שיטת הרמב"ם בטעמי המצוות, לעומת שיטת המקובלים שנותנים משמעות למעשה המצווה, ומתוך כך גם לפרטי המצוות. ההשלכה לאופן הנכון של לימוד התורה שלנו.
הרב מדבר על חטא העגל לפי תפיסת האבן עזרא והרמב"ן, ומסביר את המושג של קיצוץ בנטיעות בחטא העגל. ההקלטה באיכות נמוכה.
ההבדל בין גישת הרמב"ן לגישתם של הראב"ע וריה"ל לסוגי האמונה המתבטאים בשם אל שדי ובשם הוויה, והתייחסות לעדיפותו של הנס הנסתר כגילוי גבוה יותר של האמונה.
עיון בקטע מתוך פירוש הרמב"ן לשיר השירים, על עניין השפע שהמצוות מורידות לעולם, ואיך הברכה וההתכוונות יכולות להשפיע.
הרב מדבר על תפיסת המזלות של האבן עזרא ותפיסת האלוהות המקומית - דהיינו שבכל מקום צריך לעבוד את האלוהים שלו.
דיון בדברי השל"ה הקדוש ביחס לבחירה האנושית כבחירת המסלול מתוך שלל מסלולים שקיימים בידיעה האלוקית.
הרב מסביר את שיטת הרמב"ן כמגשרת בין הפילוסופיה לקבלה, ובכך נותנת מקום לבחירה על אף הידיעה האלוקית המוחלטת.
ידיעת ה' את הפרטים וההשגחה עליהם נובעת מידיעת החידוש ומספירת הכתר אצל המקובלים, בניגוד לשיטת הפילוסופים כמו הגל.
חזרה על עניין החידוש ובריאת יש מאין השוללת את החוקיות המוחלטת, והבנתה לפי שיטת המקובלים. הרב מסביר מדוע בחר הרמב"ן דווקא בשלושת העיקרים האלו, ואת הקשר ביניהם.
הרמב"ן מעמיד את האמונה על שלוש יסודות: חידוש ידיעה והשגחה. השוואת גישת הרמב"ן לרמב"ם ולריה"ל, וחידוד הדומה והשונה. מציאת שורשיו הקבליים של דברי הרמב"ן.
ייחוד ה' בשיטת הרמב"ן בראיית ההשגחה הנסתרת, וביאור משמעותה באמצעות דברי המקובלים ודברי ר' אהרן מסטרשלה על ספירת הדעת ומשמעותה ביחסים של אינטימיות עם בני אדם.
הסבר עבודת הדבקות על פי המקובלים, הכוללת בתוכה התבוננות דרך השמות הקדושים, ובפרט שם הוי"ה ואותיותיו. הדבקות על פי הרמב"ן נעשית בספירת הדעת. הסבר על ספירת הדעת, שהיא המכריע והקו האמצעי (שערי אורה), והשוואה לדעת שהיא מעל המידות ומכוונת אותם לדרך האמצע ורצון ה' (רמב"ם שמונה פרקים).
עבודת הדבקות לפי הרמב"ם, כפי שהיא משתקפת מפרק נא במורה נבוכים, מלווה בתענוג שבידיעה, ואילו הפרישות לפי רבנו בחיי מביאה להתמסרות והתלהבות. ההקלטה באיכות נמוכה.
הסבר דברי ר' עזריאל בשער הכוונה למקובלים הראשונים בעניין עבודת הדבקות. עבודת המקובל היא הכוונה והמחשבה, והיא אקטיבית ויכולה לשנות את המציאות. זאת באמצעות היכולת לתפוס את שורשי המציאות והאדם מולי, ובכך לתפוס את חיותו ולשנותה דרך ספירת הכתר "אין חקר", למשוך ברכה ושלום וכו' ולהיפך. המטרה היא שהרצון העליון יתלבש ברצון של אותו אדם, ולכן הוא צריך להיות זהיר בכך. אם הוא יופיע מתוך הרצון הפרטי הוא לא יוכל לגרום להתלבשות זו של השפע. כדי שזה יחול עליו, הוא צריך להגיע למצב של השתוות שבו הוא מבטל רצונו מפני הרצון העליון, לא ביטול גמור של הרצון אלא היכולת לא להיות משועבד אליו, ובכך הרצון שלו מתעלה להיות רצון אלוקי.
באגרת הקודש הרמב"ן מתאר את הדבקות של האבות כהעלאת הרצון הגשמי לרצון העליון: באין שלו, בהשתוות כלפיו, והורדתו חזרה אל המציאות, באופן אקטיבי לתוך הכלים עצמם.
תפיסת ההעדר המוחלט שממנו נברא העולם יש מאין, והסבר המציאות של האדם כתנועה ויצירה מהאין אל היש. אמירת כן לעולם ומשמעות האמונה. ההקלטה באיכות נמוכה.
דיון בפרוש הרמבן לפסוקי בריאת העולם, על ידי המתווך- החומר היולי. הקדמה בהסבר ארסיטו למהות החומר. ההקלטה באיכות נמוכה.
המשך השיעור הקודם: סוגיית הגמרא על המחלוקת השנייה של ר' מאיר וחכמים. דיון ראשוני על המשנה השנייה (נאמן עלי אבא).
עיון במקורות התנאיים והאמוראיים לדין ההתראה, ובשאלת היקפו בעבירות שעונשן מלקות. עיון בדין "התיר עצמו למיתה", ובמשמעות של דין זה: אדם יכול רק לחייב את עצמו. דיון ביחס שבין פורמליה משפטית למהות (סובסטנציה) במשפט התורה.
עיון בהתייחסות של הגמרא לבעיית נישואי אסתר, ביחס למצוות קידוש ה' (סנהדרין עד ע"ב). פסק הרמב"ם, המחלוקת בביאורו אצל האחרונים (ר' חיים והחזו"א), ומשמעותה לתפיסה האתית והדתית של קידוש ה'
פשט הפסוקים של דין הבא במחתרת, לעומת הפרשנות של התנאים המבארים את המקרה כספק סכנת חיים מצד הגנב. ביאור ההיגיון הפילוסופי מאחורי פרשנות
דיון בפסוקים הדנים בפטור להורג הגנב ה"בא במחתרת" לפי פשוטו של מקרא. הקלטת השיעור נקטעת לקראת סופו.
עיון בפסקי הרמב"ם לגבי מצוות קידוש ה' (הלכות יסודי התורה פרק ה), תוך התייחסות לחיבוריו הקודמים: ספר המצוות ואגרת השמד. עיון ביסודות המצווה ברמב"ם: אהבת ה' לשמה והפרסום ברבים.
מדרשי האגדה (ויקרא רבה לפרשת קדושים, הגמרא בזבחים קטו ע"ב, ועוד) משקפים תפיסות עקרונית שונות של קידוש ה'. תפיסתו של ר' עקיבא, לפיה האבסורד והייסורים הם התגלות הקדושה, לעומת תפישתו של רשב"י המדגישה את האמונה בצדק העתידי. מדרש תנחומא (תצווה י) כמבטא סינתזה בין שתי תפיסות אלו.
המשך השיעור הקודם: עיון בסוגיית קידוש ה' (סנהדרין עד) על רבדיה השונים, לאור התפיסות הבסיסיות של התנאים.
איסור הרפואה בעבירות שדינם "ייהרג ובל יעבור", ושאלת מעמד האיסור ב"אביזרייהו" של העבירות. ניתוח הסיפור על בן דמא ור' ישמעאל, והשלכתו על הבנת ההיגיון של ההלכה. עיון בנימוקים שמביאה הגמרא להלכה.
על מושג הקדושה במקרא: קדושה אנושית ואימננטית הנובעת מהמצוות, אל מול הקדושה הטרנסצנדנטית והקדושה כהבדלה.
היחס בין דין הרודף לבין חובת קידוש ה' במיתה (סנהדרין עג). דיון בשיטות התנאים ביחס למצוות קידוש ה': שיטת ר' ישמעאל לעומת שיטת ר' עקיבא, המבטאות תפיסות דתיות שונות (סנהדרין עד).
ביאור הסוגיא הדנה במחלוקת ר' יוחנן וחזקיה בגמרא (סנהדרין פו ע"א-ב) לגבי עדים זוממין בעד סורר ומורה, בהשוואה לגונב ומוכר נפש, לפי הראשונים, האחרונים, וריבוד הסוגיא.
ביאור ויישוב נימוקיו של פסק הרמב"ם בסוגיית הולד המסכן את חיי היולדת (הלכות רוצח ושמירת נפש א', ט', ע"פ סנהדרין עב ע"ב').
המשך לשיעור הקודם על המלכות במקרא. דיון במחלוקת האמוראים והתנאים בגמרא על מצוות מינוי המלך ועל סמכויותיו (סנהדרין כ' ע"ב), וביסודות ההגותיים של כל שיטה. המשך השיעור דן בשיטת הרמב"ם (הלכות מלכים ומלחמותיהם) בסוגיה.
דיון במשניות הפרק השני של מסכת סנהדרין, תוך התייחסות למקבילות בספרות התנאים, הגמרא והרמב"ם.
סקירה של השאלות העיקריות בנוגע ליחס האמביוולנטי של המקרא למלוכה, ודיון בפסוקים (בעיקר בדברים ושמואל). סיכום על הקשר שבין צורת התגלות ה' וצורת השלטון במקרא.
על ההבחנה בין "טועה בדבר משנה" ו"טועה בשיקול הדעת" (סנהדרין ו' ע"א). שיטות הראשונים ומשמעויותיהן הפילוסופיות והמתודולוגיות לגבי אופי האמת ההלכתית. הקלטת השיעור נקטעת מעט לפני סופו.
עיון במשנה הפותחת את פרק "זה בורר"- ביאור ע"פ הריאליה ההיסטורית, ומקבילות בספרות התנאית.
עיון בסיפור על הציצית שהצילה את התלמיד מלחטוא תוך השוואה לסיפור על רבי אלעזר בן דורדיא, ומחשבות על תשובתו של האנטי-גיבור השב אל המסורת הביתית שלו.
בשיחת פתיחה לזמן אלול תשס"ו בישיבת שיח יצחק הרב מתאר את יום הכיפורים כיום מתן תורה על ידי עשיית התשובה, על פי פרקי דרבי אליעזר, ואת דרך התשובה על פי הרמב"ם. הרב גם קושר זאת לתחושות שעולות עם הכניסה לישיבת ההסדר, ולמטרת הכניסה לישיבה.
בחינת הגעגועים לתקופת האדם הראשון אל מול הגעגועים אל תקופת נח. קישור ברית הקשת של נח לארץ ישראל, לתשובה ולאבות.
עיסוק בדבריו של הרבי מלובביץ': הסבר מושגים בתורת החסידות (השתלשלות, הוויה, הסובב, קבלת עול, ועוד), והדרך לחזרה בתשובה ולרוממות הנפש על פי מושגים אלו. הסבר ההצדקה ליכולת לחזור בתשובה. תיאור המציאות האלוקית בחיי היום-יום, וגם מצב ההתגלות האלוקית ביום הכיפורים.
בשיעור שהתקיים בז' אלול תשס"ה הרב שג"ר עוסק בדברים הכתובים בספר "ליקוטי תורה" לפיהם התשובה היא השתנות ממשית ועמוקה ("ממעמקים קראתיך ה'") תוך הבנה של האמת האלוקית פנימית.
בחינת הגדרת התשובה על פי המהר"ל (חזרה אל האני ובחינה עצמית), והגדרת התשובה מאהבה ומיראה על פי הרב קוק. איכות ההקלטה נמוכה.
עיסוק בדבריו של הרבי מלובביץ': הסבר מושגים בתורת החסידות (השתלשלות, הוויה, הסובב, קבלת עול, ועוד), והדרך לחזרה בתשובה ולרוממות הנפש על פי מושגים אלו. הסבר ההצדקה ליכולת לחזור בתשובה. תיאור המציאות האלוקית בחיי היום-יום, וגם מצב ההתגלות האלוקית ביום הכיפורים.
עיסוק בדבריו של הרבי מלובביץ': הסבר מושגים בתורת החסידות (השתלשלות, הוויה, הסובב, קבלת עול, ועוד), והדרך לחזרה בתשובה ולרוממות הנפש על פי מושגים אלו. הסבר ההצדקה ליכולת לחזור בתשובה. תיאור המציאות האלוקית בחיי היום-יום, וגם מצב ההתגלות האלוקית ביום הכיפורים.
הרב שג"ר מסביר ודן בקשר בין מושגים שונים הקשורים ליום הכיפורים, כגון ייחוד ה', בקשת סליחה, חמלה, השפלה עצמית, התפייסות ועוד.
פירוש על פי הספר "ליקוטי תורה" של האדמו"ר הזקן את הפסוק "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" כהבנה עמוקה ונפשית של המציאות האלוקית שבעולם. פירוש הפסוק "ממעמקים קראתיך ה'" מתוך הבנה זו.
פירוש על פי הספר "ליקוטי תורה" של האדמו"ר הזקן את הפסוק "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" כהבנה עמוקה ונפשית של המציאות האלוקית שבעולם. פירוש הפסוק "ממעמקים קראתיך ה'" מתוך הבנה זו.
הרב מסביר על פי הספר "תקנת השבים" של ר' צדוק את החשיבות של החזרה בתשובה גם אם כנראה האדם יחזור לחטוא.
הרב דן במהות הוידוי הנוגע לחיים האישיים, ובמהות הוידוי הנוגע לחיי החברה. כמו כן, הוא דן באופן הנכון בו יש ללמוד תורה ולהתפלל.
עיסוק בדברי המהר"ל ב"נתיב התשובה", לפיהם תפקיד הוידוי הוא להביא לחוויה של עמידה מול המציאות והבנה אמיתית כי חטאנו.
הרב קורא בספר "תורה אור" לאדמו"ר הזקן, ומסביר על פיו את הקרבה לה' בשבת (וביום הכיפורים, שבת שבתון) המבטלת ניכור. הרב מסביר גם את ההתפייסות שבתפילת יום הכיפורים.
דיון על דברי רבי נחמן על הצורך להימנע מלהיות "מפורסם של שקר" או ללכת אחרי "מפורסם של שקר", על ידי שיפוט עצמי.
מהות היראה אל מול מהות האימה מהקב"ה על פי רבי ישראל סלנטר. ההבדלים בין מבטה של תנועת המוסר ובין מבטה של החסידות על היראה.
בשיעור, שהתקיים בכ"ג אלול תשס"ה, הרב ביאר את דבריו של רבי נחמן מברסלב על ההבדל בין "החכמה הפילוסופית" ו"החכמה האלוקית", והסבר היתרון שבשינה ובהרפיה.
בשני שיעורים אלו, שהתקיימו בחודש אלול תשס"ג, הרב בוחן את תפקיד האימה והיראה במלכות ה' על פי עקרונות חב"ד והחסידות. הרב גם משיב לשאלה כיצד ההמלכה בראש השנה קשורה ל"יום הרת (בריאת) עולם", ומהי דרך המלכת ה' בחיינו האישיים על פי האדמו"ר הזקן.
בשני שיעורים אלו, שהתקיימו בחודש אלול תשס"ג, הרב בוחן את תפקיד האימה והיראה במלכות ה' על פי עקרונות חב"ד והחסידות. הרב גם משיב לשאלה כיצד ההמלכה בראש השנה קשורה ל"יום הרת (בריאת) עולם", ומהי דרך המלכת ה' בחיינו האישיים על פי האדמו"ר הזקן.
דיבור שאינו מתקבל אצל השומע ויוצר ניכור - אינו נקרא בפי ר"ן דיבור. יש לחבר את הדיבור אל הדעת ואל הטוב, ובכך לדבר דיבורים שיש בהם ממש.
יש להיזהר מאד מהמפורסמים של שקר, אנשי הרוח והרבנים המזויפים, שכן ביכולתם לערער את האמונה של יראי ה'. יש להיעזר בשפלות על מנת להימלט מהשפעותיהם.
הארת הפנים של החכמים מביאה להפנמת דרשותיו בקרב השומעים, וצלילות קולו מסייעת לתפילתו להתקבל, ומתקנת את הברית ואת השלום.
הדמיון עשוי ליצור עולם שאיננו ממשי, תודעה כוזבת ומקור החטא, ויש לשבר אותו באמצעות הצדקה, המבטאת את הצד האובייקטיבי של האמונה. הקלטה באיכות נמוכה.
הספק עשוי לטהר את האמונה ולהעלות מחשבות זרות, ונקרא ע"י ר"ן מסירות נפש. בתורה כז ר"ן מסביר כי קירוב העולם להשי"ת והפנמת דרושי תורה תלויה בהארת הפנים והשלום שקורנים מהצדיק.
השמחה מבטאת תחושת משמעות המביאה לחיות ונקראת בפי ר"ן "העלאת הקליפות". הרב שג"ר מסביר על המשמעות הקבלית של הידיים והרגליים, והקשר לברכה ולשפע.
הליכה אחר הדמיון עשויה להתברר כשרירותית ולא ממשית, והשכל, המנהיג את האדם לאחר שיבור הדמיון, מעניק לו את הקיום הממשי.
עשיית המצוות בשמחה מעלה את המלכות מהקליפות, ומעניקה משמעות וחיות. בנוסף, עשיית המצוות נמשלת ע"י ר"ן להליכה ותנועה המייצרת התעוררות להשי"ת. בהמשך לעבודתן של הרגליים, מוסברת בחלק זה עבודתן של הידיים - המשכת השפע אל האדם, בעזרתו של השכל. אך אין בכך די - השכל זקוק לאמונה, להכרה הפנימית בנוכחותם של הברכה והשפע.
הענקת הממשות לקיום ולמעשים נעשית באמצעות עשיית המצוות בשמחה. השפע המופיע בעקבות זאת יהיה ניכר לאדם רק בעזרת השכל, הנקרא 'כתר', ובעזרת האמונה.
עשיית המצוות בשמחה מעלה את החיות והקדושה מן הקליפות, כלומר ההשלמה עם המצווה והפנמת המשמעות שלה מעניקה שמחה וחיוניות ומונעת עצבות.
בשיעור זה מסביר הרב שג"ר אודות ספירת הכתר, על הקשר לאצילות ולשתיקה, שאיננה תשובת חיוב או שלילה על השאלה, אלא השעיית השאלה עצמה.
תאוות הממון מפתחת באדם יחס של ניצול כלפי האחר, ההנאה נחווית רק כניכוס ורכישת הנאות ולא הנאה מהדבר עצמו. יחס נכון לממון מכונן ברית ביחס לרכוש, ואף מאפשר את דרישת השכר הממוני בעת הצורך.
הברית, המכונה בפי ר"ן מלח, היא הנותנת את הטעם והתוקף לאמונה באמצעות המחויבות, ולמעשה משחררת מתאוות הממון וכתוצאה מכך גם מדאגה.
האמונה מקבלת את המימד האובייקטיבי שלה מן האמת, ותאוות הממון המתמקדת בחסר חוסמת את האפשרות להגיע לאמונה האובייקטיבית ששואבת את כוחה מהטוב האינסופי האלוקי. האיחוד בין האמת והאמונה מכונה ע"י ר"ן ברית, והיפוכה - תאוות הממון והניכוס.
התמימות והשמחה מביאות לעזות דקדושה, בשונה מהחכמה - המיוצגת באמצעות חותמם של מוכיחי הדור - שעשויה להביא לעזות פנים.
כדי לעלות מדרגה רוחנית יש צורך בהריסת המדרגה הקודמת, ובאנרגיות רדיקליות ומהפכניות משיחית הנקראת ע"י ר"ן עזות, אך יש אפשרות לעשות זאת ללא אלימות. בנוסף מרחיב הרב שג"ר אודות ירידה צורך
ה-"נעשה" מייצג את הגלוי, ואילו ה-"נשמע" את הנסתר. כאשר נסתר מתגלה לאדם ונעשה שייך לו - מתגלה נסתר חדש. באינסוף - הנעשה נחשב תורת ה', ואילו הנסתר נחשב תפילת ה'.
רק עזות דקדושה מביאה את האמונה לממד הממשי, באמצעות הרדיקליות שבה. ההנאות הרוחניות אמורות להיות מורגשות גם בגוף באמצעות המצוות המעשיות, העשויות להביא לעזות דקדושה ולעוצמה רדיקלית.
מוכיחי הדור מודעים לדין אך מנסים להסתירו מהעם. הרועים, לעומתם, מנהיגים את העם ומהם נמשכת האנרגיה הרדיקלית המהפכנית, שעשויה להיות משיחיות וגאולה.
הדעת עשויה להביא לשלום שאיננו ערך נוסף במערכת הערכים, אלא המכלול שלהם. אמונה שנובעת מהדעת והשלום איננה משוללת ספקות, אך מוצאת את ודאותה באמצעות אפשרות הספק החיובי: אולי.
החכמה אינה מביאה להכרעה אמיתית, שכן האפשרויות האחרות עדיין קיימות. הכרעה מגיעה רק מתוך הדעת שמעבר לחכמה. תודעה אנושית המגיעה לרמת הדעת משנה את העולם, כיוון שהתפיסה של האדם הופכת לאחד עם העולם הממשי.
הסגולות מייצגות את האור המקיף, שפועל על האדם מבלי שהוא מבין כיצד. הפנמה עמוקה של המקיף עשויה להביא למצב של דעת ול-"חיים נצחיים".
במצב של מוחין דקטנות ר"ן מציע לצעוק - הצעקה הפיזית משפיעה על הנפש והופכת לבסוף לצעקת השכינה ולמוחין דגדלות.
ההתחדשות בתורה מביאה להתגלות, המעניקה כח וחיות ללומד, הנקראים בפי ר"ן מלאכים. בכוחם של המלאכים להעניש את הרשעים הפוגעים בדעת, ולהביא לתיקון הברית, תיקון הדעת.
התחדשות בתורה כרוכה בייסוריו של המחדש, ובאמצעות לימוד מתלמידיו ההופך אותו לכלי לדברי השי"ת. כך מתפתחת חמימות המעידה על חיוניותו של הלימוד. ההקלטה נקטעת לקראת סוף השיעור.
אכילה מתוקנת נעשית מתוך דיוק והקפדה על הקשבה לגוף ולנפש, וכך גם מעלה את צירופי האותיות המרכיבות את המאכלים ומתקנת אותם. כך נוצרים חיוניות ואיזון בגוף וברוח המביאים לתיקון תאוות הניאוף.
היצריות חסרת הכיוון מצויה במצב השינה, הוא התרגום עפ"י ר"ן. כאשר היצריות עולה מקליפת נוגה לעולם המתוקן של לשון הקודש נוצרת חיוניות קדושה. השפה בוראת את המרחב המתוקן שבו יכולים להתממש חיים.
באמצעות השפה נברא העולם, והיא ממשיכה לעצב את המציאות, את התרבות ואת הרוח. התרגום הוא אבן הבוחן, הוא עשוי להוריד את התוכן או להעלותו, אך בכל מקרה מופיע כתרדמה ביחס למקור.
בת הקול, ההדהוד החיצוני לקול הפנימי, מעמידה בפני האדם מראה המשקפת לו את הקול הפנימי ומביאה אותו בכך לתכלית. זאת באמצעות תוכחה - חיובית ושלילית - היוצרת תמונה מהופכת של 'מה יכול היה להיות'.
הדיבור, הנקרא מלכות, מכונן את עולמו של האדם, וכאשר נוצר מתוך אמונה יכול האדם להגיע את תכלית עוה"ב, היא השעשוע.
הרחמים, החמלה האנושית, גורמים למנהיג לדבר עם הציבור דיבורים הנוגעים להם מעצם החמלה שלו כלפיהם. האמונה המוגבלת וחוסר הביטחון אינם מאפשרים מציאות של רחמים וגוררים "שנאת חכמים", באופן שהנהגה אמיתית אינה אפשרית.
ההתגברות על הכעס מאפשרת מעבר לעולם של רחמים, לעולם הבא המתאפיין בשעשוע. ר"ן קובע כי רק באמצעות הרחמים ניתן להיעשות מנהיג.
טון הדיבור והסגנון שלו הם המרכיבים העיקריים בתקשורת בין אנשים, וכאשר נעשים בנחת, ומתוך צדקה, עשויים להביא את הגויים להתגייר, לקרב רחוקים. בחלק השני עוסק הרב שג"ר בנושא ההתנתקות והקרע בעם.
הצדיקות שיש בזולת, כאשר האדם מצוי בהקשר חיובי, מעוררת יראה ואהבה. המתינות ביחס למצב הרוחני עשויה להיות ערובה להתקדמות ויצירה, ובאופן דומה גם לתקן את האכילה, המומחש ע"י ר"ן באמצעות המזבח. ההקלטה נקטעת לפני סוף השיעור.
הדרך להינצל מהפחדים והחרדות היא באמצעות השפיטה העצמית. בעזרת החירות ונטילת האחריות שבכך - נעלמים הפחדים. בכדי להגיע לשפיטה עצמית יש צורך בהשגת הדעת, האחדות עם עצמי.
הדרך להינצל מהפחדים והחרדות היא באמצעות השפיטה העצמית. בעזרת החירות ונטילת האחריות שבכך - נעלמים הפחדים. בכדי להגיע לשפיטה עצמית יש צורך בהשגת הדעת, האחדות עם עצמי.
בזמנו של ר"ן היה עיקר הכבוד ברשותם של הגויים, ומעשיהם של היהודים נעשו בשפלות. אך ר"ן מסביר כי כאשר האמונה תקבל ממד ריאלי, באמצעות תורת חסד, והגויים יקבלו אותה, יתעלה כבוד ה' לשורשו.
הקלטה קצרה בה מביא הרב שג"ר את דבריו של מי השלוח כהקדמה לעיסוק בתורה טו בליקוטי מוהר"ן: ההעדר מוסבר כמנוע לבירור פנימי, וכמעניק משמעות.
העלאת כבודו של הקב"ה מתאפשר רק באמצעות קירוב הגרים ובעלי התשובה, והבאתם להכרה בגדולתו של הקב"ה. השיעור לא הוקלט עד סופו.
כאשר מי שאינו מאמין מכיר בקב"ה, וגדלה יראתו כלפיו, אז מתעלה כבוד ה' בשורשו, כלומר גילויו של הכבוד מקבל ממד אובייקטיבי. דבר זה אפשרי רק באמצעות המאמין ילמדו תורה של חסד, שאינה במגמה להחדיר בו אמונה.
רוח הנדיבות היא היחידה שיכולה לשכך את אש הניכור שבין אדם לחברו, הנוצרת מתאוות הממון. הרב שג"ר ממשיל את תאוות הממון לתרבות הקפיטליסטית בה אנו חיים ומתאר מהלך של העלאה שניתן לעשות, כך עפ"י ר"ן, לתאווה הזו, ולהביאה לממד של חסד.
ר"ן דורש את מעשה המרכבה במקביל לאופן שהצדיק יכול לתקן ולהעלות את הנפשות, ולהעניק להן סיפוק, רצון והתחדשות.
נתינת הצדקה מעבירה את האדם למצב של תורה שלעתיד לבוא, שבה חי האדם במצב של השגחה ועולמו בהיר יותר, ומנוכר פחות.
הצדקה היא התגברות עצמית שעשויה להעניק לנותן הצדקה רוח נדיבה, כלומר לגרום לו לשינוי רוחני בעזרת ממשותו של הכסף הניתן.
העיבוד שנעשה לתורת הצדיק בפי הלמדן, הנקרא כאן 'צדיק תחתון', גורם לשינויה ולהתנגדות לצדיק מצד הלמדן. אך כאשר מפגש זה נעשה בצורה תקינה מתרחשים תיקונים והעלאת מ"ן.
המפגש בין הצדיק לבין הלמדן עשוי לדחוף את הצדיק להעלות את התורה שבע"פ למדרגה גבוהה יותר, באמצעות השמחה בייסורים ששמח הצדיק.
ר"ן דורש את מפגש יעקב ולבן כמפגש בין הצדיק ללמדן - מפגש שיכול להיות הרסני ונגוע בשקר, אך יכול להיות גם דיבוק רוח ברוח. השיעור הוקלט רק בחלקו.
שמירת הברית נדרשת ע"י ר"ן כמביאה לידי שלמות הכבוד שבהמשך מביא לדיבור ולתבונות עמוקות בתורה. הרב שג"ר מסביר את שמירת הברית כשליטה עצמית ויכולתו של האדם להיות באחדות עם עצמו, ובכך לשמור על כבודו.
ר"ן מביא את דרשות האר"י והזהר ומסביר כי שומר הברית זוכה לשני סוגי ייחודים - תתאה ועילאה. הרב שג"ר מסביר כי שמירת הברית קשורה לשליטה עצמית, וקושר זאת להתנהלות כלכלית נכונה.
התשובה אפשרית רק בעולם הזה, לפני המעבר לעולם הבא שבו מתרחשת שכחה של התודעה הנוכחית. הצעד האמיתי של התשובה הוא דילוג שנעשה ללא סיבה, אלא מיניה וביה. רק כך ניתן לעשותו בצורה כנה, באופן דומה להליכה.
ר"ן קושר את הריקודים ומחיאת הכף, המוציאים מן העצבות ומוסיפים חיות, לביטול ע"ז המתבטא בעצב וחסרון חיות. הרב שג"ר מסביר את הקשר לפורים בכך שבנסתר עיקר התיקון לע"ז, המתבטא במהותה של אסתר והמגילה. לאחר מכן עובר הרב שג"ר לדיון אודות מצבו של הרמז והסוד לאחר גילויים.
נוסחי התפילה מביעים ייחודיות של כל מוצא או שבט בלשונו של ר"ן. הרב שג"ר מרחיב אודות ייחודיותו של אדם והקשר לקושי בזיווג, ואף בפרנסה, אותם מביא ר"ן.
קוצר הרוח שבמצרים היה למעשה חסרון הרוח, ובא לידי תיקון באמצעות מצוות ציצית המייצגת את רוח החיים. בתורה ט עוסק ר"ן בעניין התפילה בכח, הרב שג"ר עורך דיון על כך, ומדגיש כי אין מדובר באלימות, אלא במעורבות מאומצת.
ההלכה מאפשרת לצדיק להכנס לרע באמצעות יצירת ההבדלה בין טוב לרע. כך למעשה משתמר הרע, ועמו התשוקה. מכאן ניתן לשאוב התחדשות, בעזרתה ניתן לחיות את העשייה ההלכתית ולהגן עליה מפני הפיכתה למעשה חסר רוח.
התודעה ההלכתית מסייעת לצדיק לתקן את הקליפות, ולהפריד הטוב מהרע. כך נשמר האיזון והגבולות, והאמונה והתפילה חופשיות להצמיח את עולם התורה.
להלכה יש זרימה וחן משלה, והיא מעניקה לבקיא בה יכולת חשיבה והחלטה מיוחדת, שאין באינטליגנציות אחרות. לימוד ההלכה מבטא פרקטיקה של לימוד התורה המבטא את עולם המעשה לפי ר"ן, ובעקבות התפילה מקבל עולם המעשה התורני השראה מהאמונה.
רק לצדיק הגמור מותר להתגרות ברשעים ולהתעמת עמם באמצעות ירידה למידתם. מכאן הדיון בשיעור גולש לעיסוק בשאלת ההתנתקות, הצורך לברר את מידת באמת שבשמאל, והתמודדות עם הכעס המתגבר.
עיסוק בצדיק כמעניק רוח חיים מכל החיות של התורה, ובאנחה כמאריכת רוח. חסרון הרוח הוא תוצאה של עוונות וריקנות. החיוניות מגיעה מן האמונה המושפעת מהכריזמה של הצדיק, המבטאת נוכחות אלוקית. פרצוף אריך אנפין מאריך את הרוח ומעניק פרספקטיבה רחבה יותר. כך ניתן להכליל את העבר בהווה ולהפכו לנצח.
הרוח והנשימה הן עיקר החיות שבכל דבר, כך גם ניתן ללמוד מתורות המזרח והעיסוק בגוף. קוצר נשימה מעיד על חסרון, העשוי למצוא תיקון בעזרת אנחה המאריכה את הרוח ומקשרת לצדיק שהוא מקור החיות. משכנה של הרוח הוא בלב - ולכן כשמתמלא החסרון מתמלא גם הלב. באופן דומה, גם הרשעים יונקים חיות מה"צדיק" של הרשעים, הלא הוא עשו.
שמירת הברית מסמלת את היכולת של האדם להיות אחד עם עצמו, לעומת הפגימה המסמנת את החריגה מתוך העצמי. החריגה המתבצעת בתחום המיני היא איום על חיי האמונה, ולהיפך - כאשר התחום המיני נשמר, מתקיימת גם האמונה, מתוך הרמוניה וקבלה עצמית. בסוף התורה מסכם ר"ן את כולה.
על מנת לזכות בכבוד האלוקי, הנושא חן, יש לשוב בתשובה, ועיקרה - לשמוע בזיונו ולשתוק. הרב שג"ר מסביר כי מדובר בשתיקה פנימית, המייתרת את הצורך בתגובה. מכאן ממשיך הרב שג"ר להסביר על עליות וירידות במצב הרוחני - רצוא ושוב - שעפ"י ר"ן יש להכיר אותן היטב על מנת לשוב בתשובה שלמה.
הרב שג"ר מסביר את איחוד האמת והאמונה שמביא ר"ן, וטוען שאמונה ללא אמת היא רופפת, ואמת ללא אמונה היא מנוכרת. אך אין מדובר באמת מדעית, אלא בחוויית אמת המשקפת אובייקטיביות לאמונה. על מנת להגיע לאמת מסביר ר"ן כי יש לקבל עצות מהצדיק, המעניק אותן עפ"י תרי"ג מצוות המכונות עצות.
ר"ן מסביר כי ישנן שתי תודעות שונות שאדם עשוי למצוא עצמו בהן - ספקנות וודאות, אך ניתן לאחד ביניהן, וכך נעשה האדם על הכסא כלשונו (=הצדיק). בפסקה ו דורש ר"ן מאגדות רבה בר בר חנה כעוסקת בתשובה עילאה ותשובה תתאה, הרב שג"ר מרחיב על הפרשנות כאמנות.
חסרון האמונה מוציא את האדם לגלות, והשבתה מעניקה לו קיום. התפילה היא עולם שעוטף את המתפלל, ונוטע בו אמונה. כאשר אדם שב מהגלות לעולם האמונה שבארץ ישראל, עשויים להתרחש ניסים, אם יבחין בהם, ואם באמת ירצה בהם.
קבלת עול מלכות שמיים דורשת הכרעה זהותית פנימית, וישנן דרגות שונות של קבלת עול מלכות שמיים. הדרגות הגבוהות הן אלו שבהן ישנה הזדהות מלאה עם תוכן ההכרעה, וללא נגיעות ופניות.
כאשר אדם מוחל על כבודו, שומע את בזיונו ושותק ולמעשה מתגבר על יצרו - מתקרב לכבוד האלוקי. הרב שג"ר משווה רעיון זה לתפיסתו של רבי ישראל מסלנט. מתוך ההתגברות על היצר ממשיך ר' נחמן לעיסוק בתשובה, וטוען כי תשובה עשויה לעיתים ליפול לגשמיות, ולכן יש לעשות תשובה על התשובה. הרב שג"ר מחבר את מושג התשובה על התשובה לאירוניה המתוארת ע"י קירקגור.
כאשר אדם מדבר ומתוודה בפני תלמיד חכם ומספר לו את מאורעותיו, הוא עשוי לקבל פרספקטיבה שונה על המציאות, וכך לראות את הטוב ולהבין שכל מה שקורה לו הוא לטובתו. זאת כיוון שהדיבור נקרא מלכות והנהגה, ומוביל את התודעה למחוזות שקודם לכן היו סגורים בפניה.
התשובה עשויה לעתים להיות נגועה בהגשמת האלוקות, ולכן טוען ר"ן כי יש לעשות תשובה על התשובה, ולזכות בכבוד עולם הבא, כלשונו. הרב שג"ר מרחיב בעניין תודעת עולם הבא, הכבוד והמאמץ שבו. מכאן עובר ר"ן לעסוק ברצוא ושוב, ומסביר כי בכך נעשית התשובה שלמה.
המחילה על הכבוד וקבלת הביזיונות מביאה לקבלת כבוד אלוקי. זאת באמצעות השתיקה, עליה מרחיב הרב שג"ר - השתיקה איננה רק חוסר דיבור, אלא גם השתקת הצורך בו ובכעס על הביזוי
הביטוי הרוחני של הגשמים עשוי לבטא שילוב של חסדים וגבורות, באמצעות הקולות והברקים המרמזים לנו על מתן תורה - כך ניתן לקבל תורה בצורה שלמה.
נקודת המוצא של הספק המצויה בחכמות חיצוניות כדוגמת פילוסופיה חוסמת את האדם ולא מאפשרת לו להאמין.
עיון במפרשי המשנה בשאלת האמירה המפורשת. דיון קבוצתי במחלוקת ר' יהודה ור' יוסי - האם ניתן להפריש תרומות ומעשרות במחשבה בלבד. על הטוטאליות של הקדושה. על ההבדל בין גמר לבו להרהר בנדרים ובתפילה, ומשמעות הכוונה.
מה יוצרת התרת האישה בגירושין, ומה המשמעות של זה למשמעות הקניינית בקידושין? שיטת העיטור ושיטת הרשב"א על היחס בין כסף לשטר. רבי עקיבא איגר - האם בכסף שייך דין 'לשמה'? מה משמעות שאלת הראשונים האם שייך 'לשמה' בכסף ובעניין 'מחובר'? מענה מתוך מחלוקת בבלי, ירושלמי ותוספתא.
עיון במחלוקת רמב"ן וריטב"א. שאלת הלשון בקידושין: האם צריך לקדש בגוף שני - הרי את מקודשת, או שמספיק לפנות אל גוף שלישי? האם שם האישה חשוב? ומה מהות הקידושין כשהאב מקבל עבור בתו?
השוואה בין הבבלי לירושלמי. האם נתינה מחייבת העברת בעלות? האם שטר קידושין דומה יותר לשטר גט או לשטר קנייני? עיון בקצות החושן.
הבחנת הגמרא בין בוגרת לשאינה בוגרת. מחלוקת רמב"ן וריטב"א האם יש צורך שבקידושין וגירושין תהיה פניה לאישה. האם כאשר נותן לאביה את הקידושין יש לכתוב בשטר 'בתך מקודשת', או 'מקודשת לי'?
מדוע בוחר הרמב"ם לפתוח בתיאור המצב לפני מתן תורה? מדוע לשיטת הרמב"ם איסור יחסי אישות בלא חופה וקידושין חמור יותר מאיסור מפתה ואונס? וכיצד זה מעיד על האחדות שבין מורה נבוכים ומשנה תורה? מדוע לפי הרמב"ם ביאה על ישראלית בלא קידושין חמורה מנישואין לגויה? על הקדשה כאנטיתזה לתכלית הקידושין.
עיון בסוגית 'אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות' כפתח ליחס לנישואים אזרחיים. האם מספיק שאדם יהיה מעוניין שזוגתו תהיה אשתו, או שמא ישנה חובה לקיים הברית כדת משה וישראל?
עיון במקרא ובדרושי חז"ל. האם האיסור הוא על זנות מקצועית או שמא על פנוי הבא על פנויה? האם קיים טאבו מוחלט באיסור פנוי הבא על פנויה?
האם קידושי ביאה חלים בתחילת מעשה או בסופו, ומדוע שאלה זו נשאלת דווקא בשלב זה? האם ביאת אירוסין היא גם ביאת נישואין? האם צריך כוונה בביאה לשם נישואין? עיון בשיטות הרמב"ם, הר"ן והקהילות יעקב.
האם זוג שגילה פסול בקידושיו צריך לקדש מחדש, או שמא ניתן לסמוך על קידושין ראשונים? אדם שהתנה שאשתו לא נדרנית - האם יבטל הנישואים ויעשה בעילתו זנות, או יקיים הנישואין ויבטל כתובתה?
לשון המקרא היא השפה הנורמטיבית, המילון של השפה. האם דברים שבלב הם בעלי משמעות כלפי מעשה הקידושין? עיון בחזו"א, רשב"א, ר"ן והברכת שמואל.
האם מי שגמר בלבו צריך גם להוציא בשפתיו? מבטא שפתיים כפעולה מאגית - דיבור היוצר מציאות, הפיכה של דבר ממותר לאסור.
הקדמה להבנת מושג ה'לשון' – על היחס בין לשון עצמית ללשון הסכמית, על הפער בין שפה נורמטיבית לבין שפה מדוברת, שפת האקדמיה ללשון כמשל ושפת היום יום. הלשון הנורמטיבית של היהודי היא לשון התנ"ך. אך כיצד אנו מפרשים את כוונת הדובר - מתוך השפה הנורמטיבית או השפה המדוברת? ומה המקום של הלשון הספרותית?
עיון בגרסאות הגמרא בראשונים ובמחקר, ובהבדלים ביניהם – האם צריך דיבור מפורש? ומי סובר שלא הוויין ידיים – אביי או רבא?
על פונקציית הדיבור בנדרים ונזיר, השונה מפונקציית הדיבור בקידושין ובגיטין. סתירות בדברי שמואל מהגמרא בקידושין ובגיטין על נזיר העובר לפניו; השוואה בין נדרים לנזיר, ללשונות גיטין וקידושין. ידיים מוכיחות וידיים שאינן מוכיחות לפי הרמב"ן והרשב"א.
האם ארווח לה זימנא פוטרת את בעיית הריבית או ההלוואה? שיטת רשב"א רש"י ורי"ף - נתינת ממון מופשטת כמחוללת קידושין.
האם מספיקה הנאת האשה כדי לקדש? ומדוע פסק הרמב"ם כנגד שיטת הגמרא וכנגד שיטת רבותיו? עיון בפירוש האור שמח והגרי"ז.
עיון בשיטת רש"י על דברי אביי בנוגע למקדש במלווה, ובמחלוקת הרשב"א עליו. מחלוקת רש"י ותוספות בכתובות על מקדש במלווה. על קידושין בהלוואה, בהרווחת הזמן או בשכר הטרחה. ומה עושים עם תלמיד ש"לא אוהב לעסוק בענייני כסף".
האם ניתן לקדש במלווה או בהנאת המלווה? האם אפשר לקדש בדמי אשראי? בהנאת ריבית? באגרות חוב בבורסה?
מדוע קניין חליפין לא נזכר בפירוט המשנה? מדוע אישה לא מתקדשת בחליפין ומה המקור לדין זה? בירור היסטורי של פונקצית הכסף.
האם פרצודורות ספקולטיביות יכולות להחליף את תפקיד הקניין? עיון ברמב"ם, רשב"א, ברכת שמואל, אבני מילואים וקצות החושן.
קריאה בפסוקי המקרא העוסקים בקידושין, בתורה ובנביאים. מדוע התורה מגדירה את המאורסת כאשת איש. הבנת מושג הקניין כפי שמשתקף במקרא כביטוי לברית ואינטימיות.
אין האישה נקנית במתנה על מנת להחזיר, שמא יקדשו בחליפין. סיכום שאלות הראשונים. אישה לא מוכנה להקנות עצמה בפחות משווה פרוטה. אך מה אם האישה מוכנה? ואם החליפין גדול מפרוטה?
דקדוק בלשון הגמרא בקידושין וכתובות על הלימוד של קניין כסף מהפסוקים. האם האבא מחוייב לזון את בתו, ומה ההשלכה הקניינית של חובה זו? האם האבא מקבל את הכסף עבור בתו?
מה המשמעות של סדר המשניות ומדוע פותחים בקניין. דיון פורמליסטי המסתמך על המחקר האקדמי. על המשפחה כמצילה מן החטא, והקדושה, הברית והנחלה כמענה לטומאה, זנות ופיזור.
ליקוטי הלכות, הלכות פורים ג' מפורש עפ"י תורה תנינא ה מה הקשר בין פגם האכילה, אמונה, טומאת קרי ועצבות? האמונה כמצב - בדומה למצב רוח - לעיתים מתקיימת ב'חיוביות' ולעיתים ב'שליליות'. הרב שג"ר לומד מר' נחמן ור' נתן כי השמחה היא בהכרח מצב של אמונה, משום שמטבע הדברים היא מייצרת תסיסה בחיים ואמונה בהם. לפיכך, פגם האכילה מצביע על סוג אכילה שלילי, המגיע ממצב של עצבות וריקנות פנימית. קיום והזנה של מצב זה נחשב לחטא, בגלל שהוא מונע את השמחה והאמונה.
מה פשר מצוות מחיית עמלק? איפה היא תופסת מקום בעולם הדתי ובזיקתו של עמ"י לאלוקיו? לקראת פורים, הרב שג"ר מעיין במדרשי חז"ל על עמלק, המציגים הבנה יוצאת דופן של מצוות מחיית עמלק.
עיון בתלמוד הירושלמי למסכת מגילה חושף כי התקיימה התנגדות מצד אמוראי א"י לכינון חג הפורים. הרב שג"ר מעלה מתוך הסיבות השונות העולות להתנגדות זו את הדיון בסמכות של כינון חגים נוכח שאלת ההתגלות באירועי ההיסטוריה והכפייה שבקבלת התורה
ליקוטי הלכות, הלכות פורים ג' מפורש עפ"י תורה תנינא ה מה הקשר בין פגם האכילה, אמונה, טומאת קרי ועצבות? האמונה כמצב - בדומה למצב רוח - לעיתים מתקיימת ב'חיוביות' ולעיתים ב'שליליות'. הרב שג"ר לומד מר' נחמן ור' נתן כי השמחה היא בהכרח מצב של אמונה, משום שמטבע הדברים היא מייצרת תסיסה בחיים ואמונה בהם. לפיכך, פגם האכילה מצביע על סוג אכילה שלילי, המגיע ממצב של עצבות וריקנות פנימית. קיום והזנה של מצב זה נחשב לחטא, בגלל שהוא מונע את השמחה והאמונה.
קריאה במאמר של אדמו"ר הזקן לפורים מעלה את הצד החיובי שבמצבי הנפילה וההעדר. הרב שג"ר מראה כיצד הגלות וההסתר מהווים דווקא מצע לגילוי כוחות. כוח כזה יכול להופיע אף מן הטומאה, שכן המשותף לפורים וליום כיפור הוא הגורל והאקראיות הקודמים לרצון והחכמה. כך, הפור שמטיל המן מצביע על רשעותו בשל האקראיות של הגורל, חסרת הסיבה המהותית.
הרב שג"ר מהלך בדרשת חב"ד לפורים ומקשר בין תפיסת הרצון המזוהה בה אצל המן לזו של ניטשה. באמצעות השוואה זו, הוא בוחן את יכולתו של הרצון להתקיים באופן עצמאי ולייצר ממשות
כ"ג אדר תשס"ו. בהמשך לשיעור בו עסק הרב בסוגי השמחה השונים שבמועדים עפ"י תורת חב"ד - האקסטזה והמלאות - מזהה הרב שג"ר את אלו עם סוגי החירות השונים המתגלים בפורים ובפסח.
ז' טבת תשס"ד. הרב שג"ר מעיין בליקוטי הלכות לפורים (אורח חיים, הלכות פורים, א, א), ועוסק בקשר שבין השינה, הגלות וכוחם של סיפורי מעשיות.
כ"ג אדר תשס"ו. בהמשך לשיעור בו עסק הרב בסוגי השמחה השונים שבמועדים עפ"י תורת חב"ד - האקסטזה והמלאות - מזהה הרב שג"ר את אלו עם סוגי החירות השונים המתגלים בפורים ובפסח.
ח' אדר תשס"ד. מתוך מושגיו של אדמו"ר הזקן מחב"ד, הרב שג"ר דן בשני מודלים של שמחה הנשקפים מההבדל שבין פורים לבין שאר החגים.
כ' אדר א תשס"ה. אל מול שתי תפיסות ההיסטוריה הקוטביות - המעגלית הקדומה והלינארית היהודית - פורס הרב שג"ר את תפיסתו המורכבת של המהר"ל. תפיסה זו מתבטאת בחג הפורים ובאמירה ש'חייב איניש לבשומי', המאפשרת את ההתחלה המחודשת שוב ושוב.
עיון למדני בסוגיא לשונות במסכת קידושין (ה:). הרב חוזר אל הסוגיא בשבועות (כו:) ומראה כי המוקד של רב ששת הוא בכוונת האדם. הרב מנגיד זאת לסוגיא בקידושין (ה:) המדגישה חשיבות בנוסח עצמו, מעבר לכוונת האדם. הרב מבחין בשיטת רבי יוסי בין קידושין וגיטין שבהם צריך הקשר, מפני שקיימת דעת אחרת, לבין תרומות ומעשרות שבהן אין צורך מפני שמדובר על עניין אישי. הברכת שמואל רב דן בשיטת רבי יהודה המדגישה את חשיבות הנוסח עצמו, מחדד את המחלוקת על ידי קושיית ר"ע איגר, מפרש את שיטת רבי כפשרה, ומסיים בעיון בדברי הרמב"ם.
הרב פותח במחלוקת רבי יוסי ורבי יהודה במעשר שני, ולאחר מכן סוקר סדרה של מקורות הנוגעים ביחס שבין לשון לכוונה, ומציג תובנות על היחס שבין דיבור לגמירות הלב בתחומים שונים. הרב מבחין בין תודעה חסידית, אשר שמה יותר דגש על הכוונה בלב, לבין תודעה משפטית אשר מחפשת נוסח מדויק.
הרב פותח בנדרים ונזירות (רמב"ם נזירות א:ה, וירושלמי), שם ידות באה להשלים את ה"מבטא בשפתיים", ואין לשפה תפקיד אינפורמטיבי אלא מאגי בלבד. לעומת זאת, בקידושין (ו.) אין צורך בדיבור כדי לקדש, ומהרמב"ם (אישות פ"ג) משמע כי תפקיד הלשון בקידושין הוא אינפורמטיבי. על כן, מה עניין קידושין לידות? הרב מציע את הבנת הברכת שמואל (סי' א), לפיו כאשר יש לשון בקידושין – הרי שהיא חלק ממעשה הקידושין. הרב מוסיף לכך את דברי הבית יעקב, לפיהם מלבד דעת ומודעות במעשה הקידושין צריך גם רצון. הרב מקשה כי בנדרים ידות עובדות רק כאשר הביטוי מובן מעט, ועל כן מבחין בין דיבור לשפה. בהמשך הרב עוסק בביאורו של הברכת שמואל לרמב"ם, מציע תיאור של התפתחות המושג ידות, בשילוב עם טענות מחקריות, ולאחר מכן מציע את הבנתו ברמב"ם.
עיון מחקרי ולמדני בסוגיות הלשונות במסכת נזיר ב ע"א וקידושין ו ע"א. לאחר פתיחה מתודית הדנה בחשיבות של השילוב בין מחקר ללמדנות, הרב קורא את הסוגיא בנזיר בצורה מחקרית יחד עם הראשונים, ומראה את הדחק שבה. לאחר מכן הוא עובר לסוגיא בקידושין, משווה בין הסוגיות בעזרת כלים פילוסופיים ובלשניים, ובכך מציע קריאה בסוגיא בנזיר.
עיון למדני ומחקרי בסוגיות קידושין ו ע"א. הרב מחלק את הסוגיא לשלושה חלקים, ולאחר מכן מתפלפל ארוכות ביחס בין כוונה לביטוי (משמעות נורמטיבית) על פי החזו"א (אבן העזר, נשים: סימן לח אות א). הרב מראה כי מגמת הגמרא היא לקרוא את הסוגיא על פי רבי יוסי, שלשיטתו כוונת האדם מספקת ואין אנו סומכים על משמעות נורמטיבית. הרב מסיים בנפקא מינה מהביאור הלכה (סי' סב) בהל' קריאת שמע שלא בלשון הקודש.
עיון למדני בסוגיית ידות. הרב פותח בהבחנה בין ביטויי שפתיים בהפלאה לבין דיבור אינפורמטיבי בקידושין וגיטין. הוא מעמיק בסוגיא על ידי הירושלמי נדרים (א:א) התוהה האם לוקים על ידות, על ידי הריטב"א בשבועות יד ע"א, הסבור שאי אפשר להתפיס ביד, ודן על מקומם של הידות בתוך לשון קידושין. הרב מציג את שיטת תוס' והרא"ש (נדרים ו:) שיש יד לקידושין כיוון שהוא מלשון הקדש, קורא לפיה את סוגיית קידושין ז ע"ב, ומבחין בין קניין להקדש בקידושין. לאחר מכן הרב עובר לשיטת הברכת שמואל (סי' א), אשר פותח בדיון מסביב למחלוקת רמב"ן-הרשב"א (קידושין נ ע"א ביחס לנזיר ב ע"ב) בדברים שבלב, על פיו הרב מעלה סדרה של תובענות עקרוניות בנוגע ליחס בין מחשבה, דיבור ומעשה.
תפיסת הזמן אצל אריסטו. בשיעור הרב מרחיב את תפיסת הזמן כמקרה, היינו כמודד יחסי המגדיר את החומר ולא כסובסטנציה או כבעל קיום עצמי ממשי. מכך גוזר הרב משמעויות פסיכולוגיות ואמוניות לקיומם של מרחבים שהם נטולי זמן, כאשר חורגים מהחומר – כלומר, דברים רוחניים יהיו חסרי זמן. הרב מוסיף שיטה אפשרית נוספת על-פי תיאוריית היחסות של איינשטיין כאשר התנועה מחליפה את הזמן כמגדיר יחסי, במה שפותח פתח פסיכולוגי ואמוני נוסף.
הרב דן בשיעור ביחס לתפיסה שמעמיד הרמב"ם וטוען כי נראה שלמרות שהרמב"ם רק מסביר אפשרות של העמדת הוכחה למציאות הק-ל על-פי הקדמות, הרי שהרמב"ם מכניס את הקדמות לשיטתו בעבודת ה', וזאת לעומת הקבלה והחסידות בעקבותיה בהם בולטים היסודות של תפיסת חידוש העולם. הרב שג"ר מתייחס להשלכות הנפשיות-רוחנית של התפיסות.
ביאור נרחב על התפיסה של זמן ושינוי אצל אריסטו. גם בשיעור זה הרב טווה את ההקשרים של התפיסות המחשבתיות בנוגע לאינסופיות של הזמן וביחס להשתנות – לנגיעה לגבי ההשלכות הנפשיות והרוחניות המתפרטות ממנה.
ביאור נרחב של ההוכחה של אריסטו ביחס לממשותו של המקום והפרדוקס הנולד מכך. הרב דן בעובדת ההתפשטות של גוף במרחב, שהיא עומדת מצד אחד ביחס למשהו שמחוצה לו (החלל או גופים אחרים) ומצד שני לכאורה קיימת לעצמה.
שיעור סיכום. בשיעור הרב מתייחס להוכחת אריסטו והרמב"ם בעקבותיו על אפשרי המציאות ומחויב המציאות – כשהנקודה היא שעצם העובדה שכל דבר בעולם יכול להשתלשל מסיבתיות עד אינסוף – היא עצמה מוכיחה שהיא סופית, תמיד יהיה משהו אחר שיגדיר אותה. מבחינה זאת החומר הוא תמיד אפשרי המציאות. מזה עצמו נגזר חיוב האלוקים, חיוב הנקודה העצמית שמאפשרת קיום של אינסוף נקודות לא עצמיות. הרב מרחיב את הדיון ל'אינסוף טוב' ו'אינסוף רע', ששניהם מכריחים את האמונה – הטלת הספק שמהווה נקודה ודאית, תמיד ניתן להטיל ספק, משמע שהספק עצמו הוא ודאי ומחייב מציאות מוחלטת עצמית. בסוף השיעור הרב מתייחס לגישה המהפכנית של רבי נחמן שעל-פיה לאחר שנבראו ישראל וכשעושים רצונו של מקום הם הופכים את העולם למחויב המציאות.
הרחבת התפיסה ביחס להיות השינוי מחייב חומר כמצע להשתנות. הרב שג"ר מבאר בהרחבה את היות השינוי, ובכללו החומר המתחייב לו, כמכיל שניות, גבול, נקודת ייחוס חיצונית. מתוך כך הרב מעיין ומעמיק במושג האינסופי האחדותי שכולו בתוך עצמו, לבין החומרי הסופי שמכיל ניכור ושניות. בסיום השיעור הרב מתייחס לאפשרויות השונות הנגזרות מין ההמשגות האובייקטיביות – בין הרמב"ם לקבלה ולחסידות.
התייחסות נרחבת לנושא החומר והצורה. כהוכחה ברמב"ם, הדברים נשענים על כך שכל גשם מורכב מחומר וצורה. הרב שג"ר מפתח את הדברים לפער בין האלוקי המוחלט, האחדותי, לבין החומר שהוא תמיד אובייקט חיצוני, מנוכר, שאי אפשר להכניס אותו אל תוכנו – ומכאן שורש תפיסתו כשלילי. הרב מפתח את הדברים יותר בכך שמחדד את התפיסה של תחושת האחדות הנובעת מהבנה הטעם של הדבר, המובנות כחכמה, כאור האלוקי שמחייה את הדבר.
השיעור מתייחס לרעיונות דומים לאלו המובאים בקובץ 3 – אך כאן הרב שג"ר מרחיב את התפיסה ביחס לחלל כביטוי של יחסים, תפיסה אותה הרב מעגן בשיטתו של לייבניץ, וזאת לעומת תפיסת אריסטו את החלל כ'יש'.
בשיעור הרב שג"ר דן ומבאר את ההוכחה של הרמב"ם שכל השתלשלות של עילה ועלול לא יכולה להיות אינסופית. הרב מבאר שיטות נוספות, פילוסופיות ודתיות, הנוגעות במעגליות של אינסופיות וסופיות
המשך הדיון במושג הריקות של אריסטו וביאור תפיסת אריסטו שאין ריקות, חלל במציאות. הרב מסביר את ההשלכות העצומות של התפיסות הכביכול פיזיקאליות הללו על תפיסות האמונה שלנו – כאשר היות היש בתוך חלל יוצר את המרחב של האפשרות, של הספק, וממילא גם של הרדיפה האנושית אחר המוחלט הבלתי מושג.
בשיעור הרב מדבר על החשיבות והתוכנית של רבי חסדאי קרשקש בספרו 'אור ה'', והניסיון ליצור מקבילה לרמב"ם. הרב מתייחס לביאורים של רבי חסדאי על מושג הריקות בפילוסופיה של אריסטו. הרב דן ביחס שבין התפיסה של מושג הריקות, הריק, החלל במציאות, לבין האמונה.
אצל ריה"ל, תארי האלוהות שייכים לכבוד הנברא בלבד, לא לעצמות האלוהית. אצל המקובלים, הספירות, התארים, הם חלק מהמציאות האלוהית. 'שם הוויה' הוא שם פרטי, פנימי 'אלוהים' – כוחות, שם כללי, חיצוני.
אצל הפילוסוף, האלוהים אינו מתעניין באדם, אולם האדם בן חורין להתקרב לאל אם יפַתח את שכלו ומידותיו, לעומת זאת לאפיקורוס אין כל תכלית. בקשת האמת מצריכה חירות שלמה שעלולה להביא לכפירה אם מגדירים את המושג האלוהי. 'חכם' מזוהה עם העצמות, אך בסיוג – חכמה שונה משל האדם.
לשיטת הרמב"ם לא כל אחד יכול לזכות לשלמות הנצחית, לריה"ל כל אחד. הן אצל הפילוסוף והן אצל החסידים, האברים משמשים כלים לשכל הפועל, שהוא לא דווקא ה'אני'. החושים, המתפעלים מהחוץ, נחותים מההכרה, האקטיבית. רוח הקודש היא התמזגות בשכל הפועל שבשלה אין צורך בהכרת הפרטים. הקלטה באיכות נמוכה.
עצמות האדם אצל הפילוסוף בכוזרי היא חכמתו. הפרטיות, הקונקרטיות, אינה ניתנת להבנה ללא ניסיון. ממילא כביכול האלוהות מתגלה רק בחכמה. התודעה קיימת, לא המציאות הסובייקטיבית. לכן עולם הבא אצל הפילוסוף אינו אישי. הקלטה באיכות נמוכה.
הצגת גישת חוקרי המקרא בנוגע לתפיסה האלילית בתנ"ך, ועיסוק בשאלה האם לאלילים יש כוחות במציאות. עיון בפסוקי התנ"ך בנושא בחירת ישראל, ובהמשך בתפיסת הברית בתנ"ך לא כבחירה הקשורה למעשים מסוימים, אלא בתור חשק אלוקי. מושג האמונה כיכולת הנפשית להאמין ולהתמסר ולא כתפיסה תיאולוגית, ובהקשר לכך דיבור על מושג הברית.
ריה"ל מבחין בין תארים חיוביים כמו 'חכם', שאותם יש לזהות עם העצמות האלוהית, לתארים אחרים שאין לזהות. הרמב"ם רק שולל את התארים, ובכך משכלל את דעת אלוהים. אי-הבנת העצמות נותנת את התוקף לתפילה. התפילה עושה 'ייחוד תפארת ומלכות', מילות התפילה - המלכות, והמציאות החיצונית למתפלל - התפארת.
ניסוח שלבי ההגעה לדביקות על פי ריה"ל. דימוי החסיד כמושל על כוחות גופו ונפשו, והסבר מדוע דווקא הגדרה זו היא הממצה את פעולת החסיד. ההבדל בין בין השלמות האפלטונית לשלימות אצל ריה"ל, והצד השווה שבתפיסתם. פירוט ההבדלים בין הדביקות האובייקטיבית של הנביא לבין הדביקות האישית של החסיד, ובניגוד לדעת הרמב"ם הטוען לנבואה סובייקטיבית. הסבר נוסף על המשמעות הרוחנית של השליטה העצמית אצל ריה"ל ובהקבלה לרעיונות בחסידות.
הבנת עמדת ריה"ל לגבי החיים בעולם הזה ככלי להתגלות אלוקית ע"י פעילות הרמונית ומאוזנת מבחינת הגוף והנפש. לעומת רבינו בחיי התופס את העולם כמטרד, ובהנגדה לרמב"ם. מושג השפע אצל הרמב"ם בהשוואה לתנועה דומה אצל האדמו"ר הזקן, בהפיכת היש לאין, שלאחר מכן תיתכן הפעילות ביש כהתגלות של האין. עמדת הראי"ה על הקדושה בטבע כמנוגדת לריה"ל, התופס את החומר ככלי בלבד ולא כקדושה פשוטה.
הסבר המושג העניין הנבואי, דיון בשאלה כיצד ריה"ל תופס את האפשרות לקבלת הנבואה על ידי הכנה אישית טכנית בלבד, בניגוד לדעת הרמב"ם. הקדמה בתיאור הפילוסופיה הניאו-אפלטונית, כדי להבין את דו המשמעות של חלות העניין האלוקי ע"י מעשי האדם. תיאור קצר של שיטת המצוות אצל ריה"ל.
הסבר המושג 'האויר הנראה' וה'אויר הדק' אצל רס"ג באמונות ודעות ובפירושו לספר יצירה. תפיסת המושגים הללו כישיויות נבראות וקיימות בספקטרום של ממשות, וכיצד הם עוזרים להבין את אפשרות קבלת רוח הקודש והנבואה, לפי רס"ג וריה"ל. עיון במחלוקת בתפיסת המושג ה'כבוד' בין הרמב"ן לרמב"ם, האם הוא כבריאה או כייצוג של אלוקות ממש. איכות ההקלטה משתפרת החל מהדקה ה-13.
הרחבת שיטת הרמב"ם לנבואה, ולניסים בכלל. ניסוח ההבדלים בין השגת הפילוסוף להשגת הנביא, ובמקביל ההבדלים בין דמיון להשגה שכלית. בנוסף לכך, השוואה בין הפשטה לבין הבעה אומנותית.
הסבר תופעת הנבואה לפי הרמב"ם בניגוד לשיטת הפילוסופים, ומתוך כך גם דיון בתפיסת האמונה שלו, והמוטיבציה שלו לתפוס את התופעה הדתית בכלים נטורליסטים.
כ"ב אייר תשס"ד. על קדושת המקום. על היחס לנחלה ולששת ימי המעשה, לעומת השבת ומשכן שילה. על הכניסה לארץ כירידה לצורך עליה.
על ההבדל בין דור המדבר לדור הארץ, בין עשרת הדברות לעשרת המאמרות. על הדבקות בקב"ה דרך הטבע ודרך התורה.
על יחסו המיוחד של הרב קוק לספר 'שפת אמת'. כמו הרב קוק, גם השפת אמת מביא את עולמו הפנימי של האדם למערכת כללית יותר של גלות, גאולה, ארץ ישראל ולאומיות. על ההבדל בין השפת אמת לבין אדמו"רים אחרים ביחסם לארץ ישראל.
על דרך החכמים לפי ר' בחיי והרמב"ם, ולעומתה על דרך החסיד. עוד משווה הרב בין ענווה לשפלות רוח, וכן עוסק בהגבלות של בעל ההגדרה העצמית לעומת הקב"ה חסר ההגדרה.
מרכזיות הייחוד ביהדות והנגדתו לתפיסות של ריבוי ומשמעויותיהן. הרב עוסק בייחוד שקיים ביחס לאדם – מה הופכו לאחד? עוד דן הרב ביחס שבין השפה לעצמים. נוסף על כך, דיון על שינויים ברוחות הזמן והשפעתם על התפיסה הדתית.
כניעת האדם והענווה כשורש למידות רבות, אך דווקא כשנובעות מהכרה עצמית. מכך מגיע לדרך התנהלות החכמים – דרך שכלית, בינונית.
היחס בין הגזירה הא-לוקית לבחירה האנושית. הרב מסביר גם את המתעצב לאורה של תודעה זו, וכן מדבר על האמונה כמכניסת הא-לוקי למציאות.
פרישות מזוייפת, מתוך חוסר הצלחה בעולם או חוסר יכולת ליהנות ממנו. הבעייתיות בפרישות ע"פ הראשונים. הפרישות הקיצונית ברבינו בחיי. הנימוק של רבינו בחיי להגבלת הפרישות – יישוב העולם. תפקיד התורה בדרך לפרישות (רבינו בחיי ואדמוה"ז), והחזרה אל העולם הזה.
כל התנועות תלויות ברצון הא-להי, חוץ מהבחירה בין טוב לרע. פעולת הבחירה העצמית כחיבור לרוחניות. ההבדל בין רבינו בחיי לחסידים, שבענייני הקדושה העדיפו לא לחכות שה' יבחר, אלא שזה יבוא מהאדם. הביטחון כשלימות האדם, מנימוקים של תועלת (בניגוד לשאר הראשונים שנטו להוכחות תיאולוגיות).
ההבדל בין פטאליזם לבין דטרמיניזם. פטאליזם מתפקד כהעצמת הבחירה במקרים מסוימים. ההליכה אחר הפנימיות – היא משמעותה של דביקות. הקשר בין השתדלות והשקעה לבין הצלחה או שמחה.
הרב שג"ר מסביר את שיטת הרמב"ם בהתגלות בהר סיני שאופייה היה ההתגלות של 'אנכי ה' אלקיך' כוודאות במציאות, בקיום, בנוכחות האלוקית – כשנבואת משה מהווה השגה גבוהה יותר שבה הבהירות כוללת גם את הפרטים. הרב שג"ר מביא גם את הדברים בהקשר שלנו – כשבהירות נבואת משה מקבילה לבהירות שהאדם יכול לקבל ביחס למעשים שהוא עושה אם הוא פועל כפי רצון ה'.
נושאים מרכזיים – התנועה הסיבובית (תנועת הגלגלים) כתנועה היחידה הרציפה לעומת תנועת הקו; פרק י"ד - תנועת ההעתקה כקודמת בתנועות.
תפיסת הרמב"ם את ראיית ההתייחדות כקיימת רק בגלגלים שמעל הירח. תפיסת החוקיות של תנועת הגלגלים כמקריות, ותפיסת המקריות כעובדתיות שדרכה מתאפשרת תפיסת העצמות. נושאים נוספים; התפילה כהשגת בהירות אלוקית פעילה שמאפשרת שינוי במציאות.
הרב שג"ר מצייר את קווי המתאר של דמותו האידיאלית של שפל הרוח – באיזו סוג ענווה מדובר. בשיעור הרב מתייחס גם לסתירה ברמב"ם בהלכות דעות ביחס לענווה כמידת אמצע אל מול ההנחיה לדבוק בשפלות שהיא נוטה אל הקצה שלא כענווה. הרב מסביר ברמב"ם שמדובר בשתי קומות – ענווה כדרך החכמים ועל גביה קומה נוספת של שפלות שהיא למעשה ויתור על הענווה מתוך ההכרה בגדלות הבורא.
הרב שג"ר מאיר את הסתירה בדברי הרמב"ם בין ההלכות בהלכות דעות בצורה דווקאית. הסתירה מייצגת דיאלקטיקה שמאפשרת להבין את העמדה העדינה של מידת הענווה אליה צריך לחתור – תפיסתה כמידה אמצעית, ענווה, מצד החכמה, אך מתוך כך ויחד עם זאת - ויתור עליה ונכונות לשפלות רוח מתוך ההכרה בגדלות הבורא ושפלות הנברא.
הרב מעמיק בתפיסתו של הרמב"ם את היחסים בין חומר וצורה – הצורה כסטטית, כנמצאת בתוך עצמה, ביחס לחומר הדינאמי, המחפש כל הזמן מחוצה לו. בשיעור זה הרב מעמיק גם במושגים של רעיון ושפה כיחסים שבין אור וכלי.
פיתוח ודיון בטענת הרמב"ם לגבי הפער בין שכל לדמיון ומתוך כך בין חומר לצורה. החומר משקף את השניות, את היותו של הדבר מחוצה לי ומנוכר לי. הרב שג"ר נוגע גם בהשלכה הנפשית הנוגעת לרדיפה המתמדת אחר החומר ואי היכולת להשיגו.
עמדת הרמב"ם ביחס לנמנע המוחלט – אל מול חכמי הכאלם המדברים על הדמיון כמבחן למוחלטיות החוקים, ואל מול אריסטו הטוען לקדמות העולם ועל היותו פועל יוצא מוכרח מאלוקים, מדבר הרב שג"ר על שיטת הרמב"ם אותה רואה הרב כמחלקת בין ההתייחסות לחוקי הטבע, שהם נמנע מוחלט אפריורי – לאחר הבריאה לא ניתן לדבר על החוקיות שקדמה לבריאה, לבין ההתייחסות לאלוקי אותו הרמב"ם כן תופס כמה שניתן לדבר עליו. הרב שג"ר מצביע על ההבדל בתפיסה בין שני העניינים ושואל מדוע הרמב"ם חילק ביניהם ומה עומד ביסוד תפיסתו את האלוקי.
נושאים מרכזיים – התנועה כהשתנות. כרציפות. הזמן כמקרה של התנועה. הריבוי כגשמיות והאחדות כרוחניות.
בחלק הראשון של השיעור עוסק הרב שג"ר בשיטת הרמב"ם כחוסר היכולת לחקור אחר תכליתיות הנבראים כמביאה ליראה ואהבה עמוקים כלפי ריבונו של עולם – 'את הכל עשה יפה בעיתו'. בחלק השני של השיעור דן הרב בצד ההפוך של התכליתיות כפי שהיא נראית בטבע כמורה על כוונת מכוון מעבר לתודעה תבונית גרידא - בניגוד לשיטתו של אריסטו.
הרב שג"ר מציג שתי שאלות ביחס למשל אותו מביא הרמב"ם כתשובה להוכחת אריסטו על הקדמות. המשל עוסק בפער בין חייו ההוויים של האדם לבין יכולת התקיימותו ברחם אימו. השאלות הן מצד הפער בין המשל שעוסק בחוקיות מקרית להוכחות אריסטו שמתייחסות לחוקיות נצחית, ושאלה נוספת מתייחסת לסתירה לקו המנחה של הרמב"ם בדבר החוקיות האלוקית כדבר אימננטי לעולם ולא חיצוני.
(פרק י"ג) שיטת הרמב"ם ביחס לכוונה האלוקית, כוונה שהיא מחוץ לעולם אל מול שיטתו של אריסטו שהתכלית בתוך העולם. הרמב"ם מוסיף את הממד של הכוונה שיוצר את המפגש עם הצדק האלוקי שהוא טוב. התפיסה של הרמב"ם על פי הרב שג"ר מביאה את האדם להתרגשות עצומה של 'אהבה בתענוגים' תענוג שהוא למעלה מן השמחה, משום שהיא מובילה לזיהוי של האדם את עצמו באלוקות, למוכרות ולמובנות של כך הדבר, אבל הוא גם צודק ויפה ונעים וכו'.
בחירה במשנת הרמב"ם כנובעת מתוך המודעות – כשזו מבטאת את ההזדהות עם העצמי וממילא עם האלוקי. מול תפיסת הרמב"ם מעמיד הרב שג"ר את תפיסת המקובלים כחירות שהיא גבוהה יותר מהמישור שעליו מדבר הרמב"ם. בסוף השיעור מתייחס הרב למושגים של הדטרמיניזם והפטליזם, הפטליזם במשנת רבנו בחיי, והאפשרות לחירות מתוך תפיסתו הפטליסטית של רבנו בחיי.
'דיברה תורה כלשון בני אדם' – אי-הגשמות האלוקית כמסתדרת עם הקונטקסט הכללי, לעומת הקדמות. הפער מבעלי התוך המוסלמים.
חידוד הראיה מתוך השינוי בחומר והראיה של רציפות הזמן. המשמעות מתוך הראיה של רציפות הזמן – תחושת המוחלטיות, ההרפיה מהרפלקסיה ומתוך כך חוויה של מוחלטיות ועצמיות. משל הרמב"ם על התינוק – התחלה של התמודדות עם ראיות אריסטו לקדמות מתוך המציאות.
ההוכחה של אריסטו לקדמות ונצחיות העולם מתנועת הגלגלים שמעידה על חוקיות עצמית ועל סיבתיות אימננטית. הוכחה נוספת (דרך שנייה) מצד החומר ההיולי – הצורות מתחלפות אבל החומר במהותו נמצא באיזו מציאות בלתי אמצעית, ומכאן נצחיותו וקדמותו. הוכחה נוספת מצד הזמן. ההווה כרגע שאין לו התחלה ואין לו סוף.
הרב שג"ר מעמיד את שתי התפיסות כנוגעות בשתי קצוות שונות של אותו עניין. אצל הרמב"ם הפנייה היא החוצה – ייחוד הק-ל כאובייקטיביות מוחלטת הבאה לידי ביטוי ב'מחויב המציאות' – בהירות, אמת טהורה. ואילו אצל רבנו בחיי הפנייה היא פנימה למוחלטות, ומבחינה זו הייחוד מבטא את הטרנסצנדנטליות של הק-ל.
הרב שג"ר מסביר את שיטת הרמב"ם ביחס ל'דיברה תורה כלשון בני אדם'. ביחס לנימוק של הגילוי והכיסוי הרב עוסק גם בפוזיטיביות של שיטת הרמב"ם ביחס לאלוקות.
הרב שג"ר מסביר את שיטת הרמב"ם בהתגלות בהר סיני שאופייה היה ההתגלות של 'אנכי ה' אלקיך' כוודאות במציאות, בקיום, בנוכחות האלוקית – כשנבואת משה מהווה השגה גבוהה יותר שבה הבהירות כוללת גם את הפרטים. הרב שג"ר מביא גם את הדברים בהקשר שלנו – כשבהירות נבואת משה מקבילה לבהירות שהאדם יכול לקבל ביחס למעשים שהוא עושה אם הוא פועל כפי רצון ה'.
הרב שג"ר מציג סתירה לכאורה ברמב"ם באופן שבו נכון לגשת לפרשנות המקרא. הרב מביא את דבריו של שפינוזה שתקף את הרמב"ם על שיטתו, מציג ראיות בדבר טעותו של שפינוזה בהבנת הרמב"ם, ומסביר את המתודה של הרמב"ם על-פיה הקריטריון לאינטרפרטציה נובע מתוך ההקשר והמגמה הכללית של הדברים. מתוך כך הרב דן בשתי רמות המתקיימות בתוך הטקסט – רמה של 'דיברה תורה כלשון בני אדם' ורמה גבוהה יותר של פרשנות פילוסופית.
הרב שג"ר מסביר בשיעור את שיטת הפרשנות הייחודית של הרמב"ם ביחס למשלים בחז"ל ככזו הבוחנת את הדברים מתוך ההקשר שלהם כמעין 'פרשנות חלום'. הפענוח שמוביל את הפרשנות לא מתקבל מתוך הפרטים אלא מתוך הבהירות וההארה האופפת את העניין כולו – והיא גם זו שמצביעה על אמיתתו של הפירוש. בתווך מביא הרב שג"ר את התייחסותו של הרב קוק לנושא של מיתוס ואמנות מול דתיות.
הרב שג"ר פורס את תפיסת הרמב"ם ביחס לרע – מתוך היותו אגבי ונספח לעצם היות העולם חומרי. כתוצאה מכך מקבל האדם אחריות מוחלטת על התנהלותו בתוך העולם החומרי ועל הסבל והרע המוטל לפתחו שלו. בסוף השיעור מביא הרב את תפיסת הרמב"ם את החסד בעולם החומרי.
ניתוח מעמיק של שיטת הרע של הרמב"ם וגישות נוספות. בעיקרן מוצגות שתי שיטות עיקריות – הרע כמציאות אגבית, לא עצמית, הנספחת ותוצאה בלתי נמנעת של עצם החומר – שיטת הרמב"ם, לעומת גישות אחרות בתוכן מובא הרב קוק בשתי מקורות שונים וסותרים לכאורה – בהן הרע הוא עצמי ומכוון, בריאה העומדת כיש בפני עצמה, אך גם כזו המתבטלת ולא קיימת בכלל בראייה הכללית.
עיון בפרקים כ' וכ"א: היכולת להגיד אמירה מוחלטת, למרות ש'נמצא ולא במציאות', כאמירה פוזיטיבית. נקודה שנייה – השלילה ככוללת בתוכה את המוחלטיות. נקודה שלישית – ההתנסות הבלתי אמצעית של האדם בעצמותיות.
הרמב"ם מגדיר את הידיעה האלוקית באופן שהוא גם פוזיטיבי וגם לא ניתן להגדרה בכלים המוכרים לנו. כלומר, הידיעה האלוקית היא ידיעה עצמותית אך ככזו היא לא ניתנת להגדרה כ'ידיעה' המוכרת לנו.
הרב שג"ר מציג סתירה בתפיסת הרמב"ם ביחס לידיעה – בין ידיעה החומר על פרטיו לבין ידיעת החוקיות של החומר בלא שהיא כוללת את הפרטים. האפשרויות השונות הצומחות מן הסתירה, וניסיון ליישוב מתוך דווקאיות הסתירה – כניסיון להגיד משהו חיובי על הידיעה, תפיסה ממשית בידיעה האלוקית, אך כפרדוקס – ידיעה יחד עם אי-ידיעתנו את ידיעתו.
הקושיות ביחס להשגחה האלוקית – שאלת התיאודיציאה – איך אפשר להאמין בצדק האלוקי כשיש רע בעולם. הרמב"ם נותן שני הסברים לרע בעולם – הסבר חברתי והסבר מתוך החומר שטבעו להיפסד. הקושיה ביחס לידיעה איך האלוקים שמעל ומחוץ לטבע יכול לדעת את הטבע – איך השלם יכול לדעת את החלקי והמוגבל.
הויכוח של הרמב"ם עם הפילוסופים ביחס לשאלת ההשגחה. הרמב"ם תוקף את הפילוסופים הן במישור הדתי והן במישור הפילוסופי (עצם שאלת ההשגחה). התפיסה של הרמב"ם את ההשגחה כהידבקות בשכל, הרחבת התודעה האלוקית.
שיעור המתמקד במהלך הכללי של הסיפור, ובפרשנות על המוטיב הקבלי של תיקון יחסי החמה והלבנה. הקלטה באיכות נמוכה.
שיעור שני בסדרה: על בטחון ושרירותיות, על קבלת תהפוכות החיים כגילוי של האינסוף, ועל הקשר בין תודעה של שרירותיות לבין עמדה מוסרית.
השיעור הראשון בסדרת שיעורים שהועברו בישיבת שיח יצחק בשנת תשס"ז. על החלפת התינוקות כמשל לשבירת הכלים, על אמונה וזהות עצמית, ועל היאוש של בן המלך. סדרת השיעורים המלאה נערכה למאמר שהתפרסם בספר 'חי באמת' בהוצאת ישיבת שיח יצחק.
הרב שג"ר מביא את השיטות השונות ודן בנקודה הייחודית של הרמב"ם על פניהן. הנקודה המרכזית שנחשפת בשיטתו של הרמב"ם היא המוסר כפונה אל תודעת היחיד וככזה מעמיד את העצמי כמוחלט.
פירוש מאמר מהספר 'אור ישראל' של רבי ישראל סלנטר, המסביר מדוע עלול להיות קשה לקיים לאורך זמן קבלות לעתיד, ומה בכל זאת אפשר לעשות לקראת יום הדין.
אלול תשס"ד. המשך העיון ברסיסי לילה תורה לה. הרב שג"ר מסביר, על פי דברי ר' צדוק, מהו השופר הגדול וכיצד תקיעתו באחרית הימים תעיר את האובדים והנידחים מהדמיונות שלהם. הצגת הצד החיובי של ההשתקעות הזמנית בדמיון, בשכחה ובשינה, וביסוס הדברים על תהליך בריאת האישה.
השוואה בין דברי רבינו בחיי לבין דברי הרמב"ם לגבי הדרך לחזרה בתשובה. הקדמת הדברים בהצגת דרך החסידים אל מול דרך המתנגדים לשינוי.
הסבר המקור לרגשות המלווים את החודשים אלול ותשרי והמביאים את האדם לחזור בתשובה: תחושת עת רצון, פיוס, אימת הדין, אשמה מסוגים שונים, ועוד.
אלול תשס"ד. עיון בתורה לה בספר רסיסי לילה. הרב שג"ר מסביר את דברי ר' צדוק על מהות ההיזכרות הנובעת משמיעת קול השופר. דיון על התלות של מצב ההיזכרות במצב השכחה. הסבר על שני סוגי האנשים המצויים במצב של שכחה: האובדים והנידחים.
הצגת מאפייני ההוויה האנושית שעליה מתבססים הרחמים על פי החסידות. ביאור דבריו של רבי נחמן מברסלב על הרחמים (ליקוטי מוהר"ן, חלק א', סימן קי"ט).
עיון במנהגי האבלות כזכר לחורבן בית המקדש (כמו השארת שטח לא מסויד בקיר). השוואת האבל על חורבן בית המקדש לאבל על אדם קרוב שנפטר. בחינת רגשות האשמה המלווים אבל.
עיון בתורה של רבי צדוק הכהן מלובלין, המתאר שינוי העובר על האדם שבו המצב החדש נוצר מתוך הארה וגישה שונה למציאות. לאחר מכן הרב שג"ר מסביר מדוע שינוי זה צריך להיות בתודעתנו כאשר אנו מברכים.
התוועדות שהתקיימה בישיבת שיח בי"ח באדר תשס"ד, בעקבות פטירת קרובים של כמה מתלמידי הישיבה. הרב שג"ר עוסק במחשבות ורגשות הקשורים למוות, אבל, ניחום אבלים, האמונה בהישארות הנשמות והאמונה בתחיית המתים.
עיון בדבריו של מי השילוח בפרשת לך לך על חיפוש "שורש החיים" של אברהם אבינו. דיון בנחיצות תחושת המשמעות, הסבר לתחושתו של אברהם אבינו כי "כל חמדת עולם הזה הוא רק להסיר טרדות והמניעות", והסבר מהות שאלתו "מי ברא אלה".
שיחת מוסר מתקופה מוקדמת יחסית. הרב שג"ר מסביר ומנמק איך בחור ישיבה צריך להתפלל, לברך, ללמוד ולהתנהג על מנת ששנות שהותו בישיבה תהיינה בעלות משמעות.
הרב מגדיר את המושג אירוע במובן התנכ"י ומסביר מדוע לפי דעתו מחלתו של שרון מוגדרת כאירוע כזה. דיון לגבי השאלה האם יש מקום לרגשות היהודים הנמנעים מלהתפלל לרפואתו או ששמחים לאידו. בעשר הדקות האחרונות של השיעור עובר הרב לעסוק בסיפורו של רבי נחמן מברסלב "מעשה בן המלך ובן השפחה". השיעור התקיים ב-ה טבת תשס"ו.
דיון על הטיעונים הנכונים והשגויים על ההתנגדות לתכנית ההתנתקות, ועל סירוב פקודה. הצגת הטיעון לפיו אין להתייחס לאריאל שרון כבוגד.
תכנית רדיו, בה מראיין אדמיאל קוסמן את הרב שג"ר בנושא התפילה, ואת המשוררת רבקה מרים על יהודיות ועל אינטימיות. הריאיון משלב קריאת שירים המתקשרים לנושאים אלו. ההקלטה קשה לשמיעה, והריאיון נקטע לפני סופו.
סוד העלאת המידות על פי הבעל שם טוב בשלושה תהליכים – הכנעה, הבדלה והמתקה. שיעור זה מתמקד בעיקר בתהליך ההכנעה, ובסופו מתחבר להבדלה ולהמתקה.
שפלות האדם מול גדלות הבורא – מבט קיומי על הגאווה ותיקונה, כמצע לדבקות בה', חופש ולימוד תורה.
כיצד נראה צדיק בדורנו? מה החסיד לומד מהרבי? ומה ההבדל בין תפילה לברכה? מתוך בקשה לצירוף צירופים חדשים והמשכת נשמות חדשות, עיון בדברי האדמו"ר מפיאצסנה והרמ"מ מלובביץ. השיחה מופיעה בספר 'נהלך ברג"ש'.
"צמצם השי"ת כביכול את בהירותו, כדמיון אב המצמצם את שכלו ומדבר דברי קטנות בשביל בנו הקטן" – על עבודת ה' לנוכח צמצום הבורא.