עושים זיכרון - הפודקאסט של יד ושם: Recent Episodes
PI Media
"עושים זיכרון" הפודקאסט של יד ושם, חושף את הסיפורים מאחורי חפצים, יומנים ומכתבים אחרונים, מאיר גיבורים נשכחים, ודן בסוגיות נבחרות מתקופת השואה בשילוב היסטוריונים ומומחים מיד ושם, בהגשת עירית דגן.
פרידות היו חלק קשה ומהותי בחיי היומיום בתקופת השואה. פרידות מהבית, מהמשפחה ומהאהובים, ובעצם, מכל מה שהכירו עד כה. בפרק הזה נאזין לארבעה ניצולי שואה שיספרו על רגעי פרידה שונים, על פרידות שהתרחשו לעיתים ברגע, לעיתים במילה ולעיתים בשתיקה מוחלטת.
ניהול פרויקט ועריכת תוכן: לירז לחמנוביץ
יעוץ פדגוגי: ד״ר יעל ריצ׳לר-פרידמן
כתיבה ועריכת תסריט: ליהיא צדוק, נעמה גליל, לירז לחמנוביץ, ד״ר בלהה שילה
קריינות: עפרה הלחמי
עריכת סאונד: טל כרבי, סטודיו יונייטד טווינס
עיצוב סאונד ומיקס: מור סיון, סטודיו יונייטד טווינס
הפרק הופק הודות לתרומתם הנדיבה של:
ADELSON FAMILY FOUNDATION
בפרק נאזין לשלוש ניצולות שואה שגורשו מבתיהן יחד עם משפחתן. נשמע מהן על המשמעויות של הגירוש מהבית; על הרגשות הנלווים לפרידה מהבית ועל ההתלבטויות הקשות - מה לקחת ומה להותיר מאחור.
ניהול פרויקט ועריכת תוכן: לירז לחמנוביץ
יעוץ פדגוגי: ד"ר יעל ריצ'לר-פרידמן
כתיבה ועריכת תסריט: ליהיא צדוק, לירז לחמנוביץ, ד״ר בלההשילה
קריינות: עפרה הלחמי
עריכת סאונד: טל כרבי, סטודיו יונייטד טווינס
עיצוב סאונד ומיקס: מור סיון, סטודיו יונייטד טווינס
הפרק הופק הודות לתרומתם הנדיבה של:
ADELSON FAMILY FOUNDATION
בפרק נאזין לעדויות של ניצולים על אהבה שחוו במהלך שנות השואה - איך הצליחה אהבה להתפתח ולהתקיים גם במצבים של ייאוש וחוסר תקווה, כיצד היא נתנה כוח לשרוד, והאם בכלל יכולה הייתה להתממש במציאות הכאוטית של תקופת השואה.
ניהול פרויקט ועריכת תוכן: לירז לחמנוביץ
יעוץ פדגוגי: ד"ר יעל ריצ'לר-פרידמן
כתיבה ועריכת תסריט: ליהיא צדוק, ד"ר בלהה שילה, לירז לחמנוביץ
קריינות: עפרה הלחמי
עריכת סאונד: טל כרבי, סטודיו יונייטד טווינס
עיצוב סאונד ומיקס: מור סיון, סטודיו יונייטד טווינס
הפרק הופק הודות לתרומתם הנדיבה של:
ADELSON FAMILY FOUNDATION
בפרק נאזין לעדויות ניצולים שיספרו מה היה הרעב בתקופת השואה. כיצד אפשר להסביר מושג שאין לנו דרך לתפוס אותו? כיצד הרעב השפיע על הגוף ועל הנפש? - והאם בעולם אפוף רעב ניתן בכלל לדבר על בחירה?
ניהול פרויקט ועריכת תוכן: לירז לחמנוביץ
יעוץ פדגוגי: ד"ר יעל ריצ'לר-פרידמן
כתיבת תסריט: ליהיא צדוק, לירז לחמנוביץ, ד"ר יעל ריצ'לר פרידמן
קריינות: עפרה הלחמי
עריכת סאונד: ניר לייסט
עיצוב סאונד ומיקס: מור סיון, סטודיו יונייטד טווינס
הפרק הופק הודות לתרומתם הנדיבה של:
ADELSON FAMILY FOUNDATION
ד"ר יעל ריצ'לר-פרידמן מארחת את ד"ר דוד זליברקלנג, חוקר בכיר במכוןהמחקר של יד ושם.
הפרק יעסוק בשחרור מהמחנה, במצבם של הניצולים ובמשמעותו של ה 27 בינואר כיום הזיכרון הבינלאומי לשואה
ניהול פרויקט ועריכת תוכן: לירז לחמנוביץ
יעוץ פדגוגי: ד"ר יעל ריצ'לר-פרידמן
יעוץ תוכן: שלומי ברנד, דפנה קנאי, שלומית שטיינר, איתן ויילר
הקלטת סאונד: צביקה נבו
עריכה ועיצוב סאונד: מור סיון, סטודיו יונייטד טווינס
הפרקים הופקו הודות לתרומתם הנדיבה של:
Steven Baral
The ASPER foundation
תיאור - ד"ר יעל ריצ'לר-פרידמן מארחת את ד"ר דוד זליברקלנג, חוקר בכיר במכון המחקר של יד ושם.
בפרק יעסוק בסוגי התיעוד השונים שנותרו מהמחנה ובמשמעות שלהם.
ניהול פרויקט ועריכת תוכן: לירז לחמנוביץ
יעוץ פדגוגי: ד"ר יעל ריצ'לר-פרידמן
יעוץ תוכן: שלומי ברנד, דפנה קנאי, שלומית שטיינר, איתן ויילר
הקלטת סאונד: צביקה נבו
עריכה ועיצוב סאונד: מור סיון, סטודיו יונייטד טווינס
הפרקים הופקו הודות לתרומתם הנדיבה של:
Steven Baral
The ASPER foundation
ד"ר יעל ריצ'לר-פרידמן מארחת את נעמה גליל, פרויקטורית תוכן ביד שם. בפרק זה ננסה להבין את משמעות וחשיבות ההשתייכות הקהילתית במחנה ואת המאפיינים המיוחדים של קהילות שונות בו.
ניהול פרויקט ועריכת תוכן: לירז לחמנוביץ
יעוץ פדגוגי: ד"ר יעל ריצ'לר-פרידמן
יעוץ תוכן: שלומי ברנד, דפנה קנאי, שלומית שטיינר, איתן ויילר
הקלטת סאונד: צביקה נבו
עריכה ועיצוב סאונד: מור סיון, סטודיו יונייטד טווינס
הפרקים הופקו הודות לתרומתם הנדיבה של:
Steven Baral
The ASPER foundation
נשמח לשמוע מה חשבתם על הפרק. כתבו לנו בדף הפייסבוק שלנו:
https://www.facebook.com/profile.php?id=61586737651155
ד"ר יעל ריצ'לר-פרידמן מארחת את פרופ' חוי דרייפוס, פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב וראש המרכז לחקר השואה בפולין ביד ושם.
בפרק זה נעמוד על המורכבות הבלתי אפשרית של חיי האסיר במחנה, איבוד הזהות, החיים בצל ההשמדה והניסיונות להיאחז בתקווה.
קרדיטים
ניהול פרויקט ועריכת תוכן: לירז לחמנוביץ
יעוץ פדגוגי: ד"ר יעל ריצ'לר-פרידמן
יעוץ תוכן: שלומי ברנד, דפנה קנאי, שלומית שטיינר, איתן ויילר
הקלטת סאונד: צביקה נבו
עריכה ועיצוב סאונד: מור סיון, סטודיו יונייטד טווינס
הפרקים הופקו הודות לתרומתם הנדיבה של:
Steven Baral
The ASPER foundation
נשמח לשמוע מה חשבתם על הפרק. כתבו לנו בדף הפייסבוק שלנו:
https://www.facebook.com/profile.php?id=61586737651155
ד"ר יעל ריצ'לר-פרידמן מארחת את ד"ר יואל זיסנווין, מנהל מחלקת חסידי האומות העולם ביד ושם.
בפרק זה נסקור את המידע שהגיע אל העולם הרחב על המחנה בתקופת השואה, מי שלח את המידע, לאן הוא הגיע והאם ננקטו פעולות בעקבות כך.
ניהול פרויקט ועריכת תוכן: לירז לחמנוביץ
יעוץ פדגוגי: ד"ר יעל ריצ'לר-פרידמן
יעוץ תוכן:שלומי ברנד, דפנה קנאי, שלומית שטיינר, איתן ויילר
הקלטת סאונד: צביקה נבו
עריכה ועיצוב סאונד: מור סיון, סטודיו יונייטד טווינס
הפרקים הופקו הודות לתרומתם הנדיבה של:
Steven Baral
The ASPER foundation
נשמח לשמוע מה חשבתם על הפרק. כתבו לנו בדף הפייסבוק שלנו:
https://www.facebook.com/profile.php?id=61586737651155
ד"ר יעל ריצ'לר-פרידמן מארחת את ד"ר יוחאי כהן, מנהל מחלקת הדרכה וקה לרחב ביד ושם. בפרק זה ננסה להבין מדוע דווקא אושוויץ הפך לסמל השואה ומה המשמעויות הנובעות מהיותו סמל שכזה.
ניהול פרויקט ועריכת תוכן: לירז לחמנוביץ
יעוץ פדגוגי: ד"ר יעל ריצ'לר-פרידמן
יעוץ תוכן: שלומי ברנד, דפנה קנאי, שלומית שטיינר, איתן ויילר
הקלטת סאונד: צביקה נבו
עריכה ועיצוב סאונד: מור סיון, סטודיו יונייטד טווינס
הפרקים הופקו הודות לתרומתם הנדיבה של:
Steven Baral
The ASPER foundation
שיחות על אושוויץ - סדרת פודקאסט חדשה לציון ה- 27 בינואר, יום הזיכרון הבינלאומי לשואה. עכשיו באפליקציות הפודקאסטים.
הפרקים הופקו הודות לתרומתם הנדיבה של:
Steven Baral
The ASPER foundation
בעקבות הוצאתו לאור של הספר "חובה מנחמת: תנועת המוסר והשואה בהגות ובמעשה", נפגשנו עם מחברו הרב ד"ר שלמה טיקוצ'ינסקי לשיחה על הזרמים של תנועת המוסר, אופן התמודדותם עם עליית הנאצים ועם מאורעות השואה, ודנו בתגובות לשבר התאולוגי שנוצר בעקבותיה.
הפרקים הופקו הודותלתרומתם הנדיבה של -
- Steven Baral
- The ASPER foundation
בפרק זה נספר את סיפורה של קהילת מונקאץ בכלל ואת סיפורה של הגימנסיה העברית בה בפרט. הסיפור של מונקאץ' מחזיק ביסודות הקיום היהודי המורכב והעשיר ערב השואה, ו"התקווה" של ילדי הגימנסיה היא לא רק שיר, אלא סימבול מושלם לכך.
הפרקים הופקו הודות לתרומתם הנדיבה של:
Steven Baral
The ASPER foundation
בשבת כא' בתמוז תש"ג, 24 ליולי 1943, התקים בגטו קובנה שבליטא קונצרט חגיגי ומיוחד, אותו ניגנה תזמורת הגטו. הקונצרט התקיים בעברית ובסתר מחשש הגרמנים שאסרו על כל פעילות לאומית וציונית בגטו. חלקם הגדול של השותפים לקונצרט זה- הנגנים, הזמרים וקהל הגטו - לא שרד ונרצח בשואה. פרק זה של 'עושים זיכרון' מוקדש לזכרם.
צוות יד ושם - ניהול פרויקט: לירז לחמנוביץ; כתיבה ועריכת תוכן הפרק: נעמה גליל; עורכת ראשית: ד"ר בלהה שילה; יעוץ פדגוגי: ד"ר יעל ריצ'לר-פרידמן; הגשה: נעמה גליל; עריכת סאונד: אנזה אוט ושלי נוי
גטו טרזין היה המחנה גטו היחיד שהוקם במרכז אירופה. אחד המאפיינים הייחודיים שלו היו בתי הילדים, ''היים'. פרק זה של "עושים זיכרון" עוסק בְילדי גטו מחנה טֶרֶזין והוא מביא את סיפורם של הילדים מהיים 1, יוצרי עיתון הילדים "ודם".צוות יד ושם: ניהול פרויקט – לירז לחמנוביץ; כתיבה ועריכת תוכן הפרק – בלהה שילה ונעמה גליל; עורכת ראשית – בלהה שילה; יעוץ פדגוגי – ד"ר יעל ריצ'לר-פרידמן; הגשה – נעמה גליל עריכת סאונד – שלי נוי
הפרקים הופקו הודות לתרומתם הנדיבה של:
Steven Baral
The ASPER foundation
"שתיקת הניצולים" הוא דימוי רווח שהשתרש לאחר השואה ונוכח לעיתים גם בשיח הציבורי כיום. אבל, האם באמת הניצולים לא דיברו? האם לא רצו לספר ולהשמיע את שעבר עליהם בתקופת השואה? אם דיברו, אז מי, ובפני מי. על מה דיברו, ומדוע נוצר הדימוי של "השתיקה"? פרק זה של עושים זיכרון, הפודקאסט של יד ושם, יוקדש לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ולנושא השנתי של יד ושם – כאב השחרור והצמיחה.
ד"ר אלה פלורסהיים מראיינת את ההיסטוריונית מגלי רונו קטורזה על ספרה "מריאן – חייה ומותה של גיבורת המחתרת היהודית בצרפת". הספר מתאר את סיפורה של מריאן כהן, יהודייה ילידת גרמניה, שפעלה במסגרת המחתרת היהודית בצרפת והבריחה ילדים יהודים מעבר לגבול לשווייץ, תחת הכינוי המחתרתי "קולן".הפרק הופק על ידי מכון המחקר הבינלאומי לחקר השואה ביד ושם.
ד"ר אלה פלורסהיים מראיינת את ד"ר נעמה שי"ק על ספרה, בצריחות אילמות'. הספר עוסק בתלאותיהן של האסירות היהודיות באושוויץ־בירקנאו והוא משרטט קווים לדמותה של ההתנסות הנשית במחנה- מהפרדת הנשים מהילדיהן ועד הריון, מחזור ופגישות עם מנגלה.
הפרק הופק על ידי מכון המחקר הבינלאומי ביד ושם.
בפרק זה נעקוב אחר גלגוליו של שיר הפרטיזן. על מנת להבין את דרכו המפותלת, נחזור אחורה, הרחק בזמן ובמקום, אל אירופה של שנות ה-40' של המאה ה-20, אל יערות הפרטיזנים, נלווה את השיר במסע עלייתו משם אל ארץ ישראל והפיכתו, בשינוי אדרת, לאחד השירים המזוהים ביותר עם מלחמת העצמאות ונגלה כיצד הפך לאחד השירים המושרים בפי זמרי הז'אנר הים תיכוני כדוגמת זוהר ארגוב, אביהו מדינה ואחרים.
חומרים להרחבה
- "כשהקירות בכו" - סיפורה של ניצולת השואה צילה יופן
- "טולקה" - סיפורו של ניצול השואה יצחק ארד (רודניצקי)
- לחימה והצלה | סרטון היסטורי |פרטיזנים בתקופת השואה
- שירי פרטיזנים - מערך שיעור
- פרטיזנים יהודים בתקופת השואה - מערך שיעור
- הפרטיזנים היהודיים - מתוך אוסף העדויות 'אתם עדי' - עדויות ניצולי השואה מארכיון יד ושם הפרקים הופקו הודות לתרומתם הנדיבה של:
Steven Baral
The ASPER foundation
עבור היהודים היוונים היו לַשירה ולַשירים תפקידים ייחודיים. פרק זה יוקדש לַתופעה המרתקת של שירים ששרו יהודי יוון בְמַחֲנות אושוויץ, שאליהם נשלחו מרביתם, ולסיפור של קהילות שהעבירו את תרבותן השירית לכל מקום.
הפרקים הופקו הודות לתרומתם הנדיבה של:
Steven Baral
The ASPER foundation
בתוך 'אפר ואבק', האלבום הביוגרפי והאינטימי של יהודה פוליקר ושותפו לדרך יעקב גלעד נמצא גם שיר אחד זר לכאורה, הגרעין שממנו התחיל הפרויקט; השיר "התחנה הקטנה טרבלינקה". השיר נכתב בגטו ורשה על ידי ולדיסלב שְלֶנְגֶל, מי שזכה לַכינוי "משורר הגטו". מה ידעו בגטו על טרבלינקה? מתי נכתב השיר? איך הוא הגיע לידיהם של פוליקר וגלעד? אנחנו מזמינים אתכם להאזין לסיפור המרתק הטומן בחובו השיר הזה.
קטעים מוזיקליים:
קטעים מתוך הסרט בגלל המלחמה ההיא (1988) – אורנה בן-דור ומאיר קוטלר
השיר "התחנה הקטנה טרבלינקה", מתוך האלבום אפר ואבק (1988) של יהודה פוליקר ויעקב גלעד
- מתוך ארכיון יד ושם: שירים שכתב Wladyslaw Szlengel בגטו Warszawa עד מותו במרד באפריל 1943 (פולנית)
- ולאדיסלאב שלנגל, אשר קראתי למתים: שירי גיטו וארשה ([תל-אביב] : טרקלין), תשמ"ז 1987
- עמנואל רינגלבלום, כתבים אחרונים: יחסי פולנים-יהודים (ירושלים: יד ושם), תשנ"ג-תשנ"ד, 122—127
- הלינה בירנבאום קוראת ולדיסלב שלנגל – חפצים ושיחה עם ילד
- האלבום שני אדונים בשלג - שירי ולדיסלב שלנגל מגטו ורשה (2017) של להקת "אל המשורר"
- רות שנפלד, "ולאדיסלאב שלנגל ושירתו בגטו וארשה", גלעד (1987), 247-279
- טל כרמון, "הנצחה במובן של נצח ולא במובן של שירים ששומעים יום אחד בשנה", דבר, 12.09.2016
- בן שלו, "שלושים שנה ל'אפר ואבק' של יהודה פוליקר: אי אפשר לשחזר אלבום מופת", הארץ, 2.2.2018
- Yossi Suede, "The Warsaw Ghetto poet - Zionist? revisionist? ŻZW member?: On the ideological context and national outlook of Władysław Szlengel", Holocaust and Genocide Studies 38 (2024), 216-236
- Anna Majchrowska, "Poems I was reading to the dead. Władysław Szlengel", Jewish Historical Institute
- Władysław Szlengel – the forgotten star of Warsaw, Jewish Historical Institute
הפרקים הופקו הודות לתרומתם הנדיבה של:
Steven Baral
The ASPER foundation
בשנת 1970 פירסם המשורר ושורד השואה דן פגיס שיר קצר בן שש שורות. הוא לא מזכיר את הנאצים, הוא לא מזכיר את הגטאות או המחנות או את השמדתם של קרוב לשישה מיליון יהודים. ועדיין נדמה שהשיר האיקוני הזה לוכד בשש שורותיו את המהות של השואה כולה. בפרק הזה ג'קי מצגר, מורה, מדריך ומרצה ותיק ביד ושם, חושף את שלל הרמיזות החבויות בין מילות השיר, במרכזו מציב פגיס את חוה - אם כל חי.
אלפרד וצלר ורודולף ורבה נשלחו לאושוויץ בשנת 1942. במשך שנתיים הם היו עדים להתרוקנותה של אירופה מיהודיה, לרציחתם היעילה והשיטתית. בראשית 1944, לאחר שרוב היהודים בה כבר נרצחו, אסירי המחנה קיבלו פקודה להרחיבו, ואף להכניס את מסילות הרכבת לתוך מחנה ההשמדה, כמעט עד למשרפות עצמן. וצלר וורבה ידעו כי הקהילה היהודית האחרונה שנשארה- יהודי הונגריה הם הבאים בתור. הם החליטו לעשות את הבלתי אפשרי. לאסוף ראיות ולברוח כדי להציל את אחרוני העם היהודי, ולספר לעולם מהו אושוויץ.
אורח בפרק: פרופ' גדעון גרייף, היסטוריון וחוקר שואה המתמחה בתולדות מחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ בירקנאו. מחבר הספר "בכינו בלי דמעות- עדויותיהם של אנשי הזונדרקומנדו היהודים באושוויץ".
ב 24 ביוני 1944 אדק גלינסקי, אסיר פולני פוליטי ואסירה יהודייה בשם מלה צימטבאום יצאו משערי מחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ-בירקנאו. אדק, מחופש לאיש ס.ס ליווה את מלה שהתחזתה לאסיר שנשלח לעבודות סניטציה. ברגע שעברו את נקודת הביקורת, החלה בריחתם מן המחנה. הגרמנים הוכו בתדהמה- "מלה? איך מלה שלנו ברחה?" ברישומי המחנה היו בסך הכל 928 בריחות מתועדות, רובן הגדול נכשל. אבל הבריחה הזו, היתה אחת מן הבריחות המדוברות ביותר במחנה אשר הותירה רושם גדול על אסירי ואסירות המחנה הן בזמן שהותם בו, והן עוד שנים רבות לאחר סיום המלחמה.
אורחת בפרק: ד"ר נעמה שי"ק, היסטוריונית, חוקרת שואה המתמחה בחוויה הנשית באושוויץ ובהגות אודות המחנה. מנהלת המחלקה לפיתוח למידה מקוונת בבית הספר הבין לאומי להוראת השואה ביד ושם.
בשבועות הראשונים לכיבוש הנאצי איבד רבי קלונימוס קלמיש שפירא, האדמו"ר מפיאסצנה את בנו, כלתו, גיסתו ואימו. לאחר מכן נכלא יחד עם שאר יהודי העיר בגטו ורשה. מראשית הכיבוש, נשא האדמו"ר דרשות, אותן העלה על הכתב, תחת הכותרת 'חידושי תורה משנות הזעם'. בדרשות אלה ניסה לחפש את הפשר והמשמעות של הסבל והגורל של העם היהודי בתקופת השואה. בפרק זה נבחן כיצד הוא מבין את המאורעות שעובר העם היהודי בתקופת השואה ומה השיח שהוא מנהל עם ריבונו של עולם בתקופה האפלה ביותר בתולדות האנושות?
אורחים בפרק: פרופ' דניאל רייזר- ראש החוג למחשבת ישראל במכללת הרצוג, אשר פירסם וערך את המהדורה המדעית של דרשות האדמו"ר בשם:"רבי קלונימוס קלמיש שפירא: דרשות משנות הזעם".
הרב ד"ר צבי לשם מנהל אוסף גרשם שלום לחקר הקבלה והחסידות בספריה הלאומית בירושלים.
נובמבר 1940 הכניסו הכובשים הגרמנים של ורשה קרוב ל 400 אלף יהודים, שהיוו למעלה משליש מאוכלוסיית העיר, לתוך שטח של פחות מ 2.5 אחוזים משטח העיר, ולאחר מכן הקיפו אותו בחומה. בגטו הסגור התכנסה קבוצה של יהודים כדי לתעד את המתרחש. הם כתבו על מחלות, רעב ועינויים פיזיים ופסיכולוגיים כאחד, אבל גם על עצמם, על משפחותיהם ועל רגעים מעטים של נורמליות בתוך כל הזוועה. הקבוצה הזו ייסדה את הארכיון המחתרתי "עונג שבת", והוא מהווה את מקור התיעוד העיקרי שלנו אודות גטו ורשה עד היום.
אורח בפרק: סמואל ד. קאסוב, פרופסור להיסטוריה בטריניטי קולג', הרטפורד, קונטיקט.
ב 12 בנובמבר 1938 כינס הרמן גרינג, מי שהיה מספר 2 במפלגה הנאצית, ישיבה גורלית, רבת משתתפים מן הדרג הבכיר של המפלגה והממשל. במהלכה, לאחר שורה של גזירות חדשות שנקבעו אמר: "לא הייתי רוצה להיות יהודי בגרמניה". בשש השנים הראשונות לקיומה, תיקנה הממשלה הנאצית למעלה מ-400 גזירות ותקנות שנישלו את היהודים בהדרגה שיטתית מזכויותיהם ורכושם והפכה אותם למוקצים במדינתם. הכל במסגרת "חוקית" וללא התנגדות ממשית. שש השנים האלה התנקזו למעשה והגיעו לנקודת שיא בליל ה-9 בנובמבר אשר זכה לכינוי "ליל הבדולח". אותו פוגרום היה נקודת מפנה הן ברמת האלימות המאורגנת ומשולחת הרסן והן בשורת הצעדים שהגיעו בעקבותיה. הפעם ב 'עושים זיכרון' פרק מיוחד לציון ליל הבדולח - מדוע הוא פרץ? מי היו המתנגדים לו? ומה הייתה המשמעות של להיות יהודי בגרמניה, החל מהיום שאחריו.
אורחים בפרק:
פרופ' משה צימרמן מן האוניברסיטה העברית, המתמחה בהיסטוריה חברתית ותרבותית של גרמניה בעת החדשה.
פרופ' גיא מירון מהאוניברסיטה הפתוחה המתמחה בהיסטוריה יהודית מודרנית בגרמניה ובמרכז אירופה וראש המרכז לחקר יהדות גרמניה בתקופת השואה במכון הבין-לאומי לחקר השואה ביד ושם.
כשעוסקים בשואה יש לפעמים נטייה לתאר את הנאצים ושותפיהם כמפלצות, כמי שביצעו פשעים לא אנושיים, שלא מן העולם הזה. אבל חשוב לזכור שהשואה היא אירוע היסטורי שמבצעיו היו בני אדם וקורבנותיו היו בני אדם. עשרות אלפי גרמנים ובני לאומים אחרים נטלו חלק ממשי ברצח המוני ומאות אלפי אנשים אחרים אפשרו את ביצועו. הפעם ב 'עושים זיכרון' נארח את ד"ר דוד זילברקלנג, היסטוריון וחוקר בכיר במכון המחקר ביד ושם, וננסה לענות על אחת השאלות הגדולות והמאתגרות ביותר מתקופת השואה- כיצד הפכו בני אדם לרוצחי המונים? כיצד הסכימו אנשים לוותר על מערכת הערכים שלהם ולפעול בצורה המנוגדת באופן קיצוני כל כך לסט הערכים שהיה להם? כיצד איבדו אנשים רבים כל כך את היכולת להבחין בין טוב ורע ולבצע מעשים איומים מדי יום.
ב 23 באוגוסט 1942 נתפס והובל יעקב ויירניק, נגר ובנאי, לכיכר השילוחים בגטו ורשה, משם נשלח בקרונות משא למחנה ההשמדה טרבלינקה. ויירניק צורף לקבוצת עבודה של בנאים שבין היתר הופקדה על בנייתם של עשרה תאי גז במחנה. בשניים באוגוסט 1943 פרץ מרד אסירים במסגרתו הצליחו לברוח מן המחנה כמה עשרות אסירים, ויירניק ביניהם. כבר בשנת 1944 כתב ויירניק עדות אודות המחנה שפורסמה עוד בשנה זו תחת הכותרת 'שנה בטרבלינקה'. הפעם ב 'עושים זיכרון' נספר אודות מחנה ההשמדה טרבלינקה ואודות מרד האסירים הייחודי שארע בו, דרך הכתבים של יעקב ויירניק.
אורחת בפרק: גב' נעמה גליל, היסטוריונית ומנהלת פרויקטים באגף הנצחה והסברה ביד ושם
את הפרק מלווים ציטוטים מתוך הספר 'שנה בטרבלינקה' שנכתב ע"י יעקב ויירניק. הוצאת 'דרור לנפש'.
אלה היתה ילדה בת 11 כשכוחות גרמניים כבשו את העיירה בה גרה עם הוריה וששת אחיה. כאשר הובלו מהגטו אל בורות הירי, החליטה אימה שהם בורחים אל היער למסתור. בימי החורף הקשים מצאו מקלט אצל איכרה שהכירו מלפני המלחמה. לאחר זמן מה נאלצה המשפחה לחזור אל היער ואלה הושארה כדי לעבוד ולהיות מי שתבריח אוכל עבורם. כשנפרדו אמרה לה אימה "את תישארי ותספרי עלינו". בקיץ 2019 נפגשה אלה עם עירית דגן מבית הספר הבינלאומי להוראת השואה ביד ושם לשיחה בה גוללה לראשונה את סיפור הישרדותה.
"את תשרדי ותספרי לכולם מה האנשים הרעים האלה עשו לנו". כך נפרדה איטה פיקס מביתה אלה כשהשאירה אותה אצל מכרה פולניה, בעוד היא ושאר ילדי המשפחה יצאו להסתתר ביער. כשאלה שאלה אותה "למי אני אספר? מי בכלל יקשיב לי?" ענתה אימה - "גם כשלא ירצו להקשיב לך את צריכה לספר ולדבר גם כשלא ירצו לשמוע, דעי לך שמעולם לא עשינו רע לאף אחד".
כשנכנסתי לביתה של אלה, ופתחתי את מכשיר ההקלטה היא אמרה - "אני לא יכולה לספר, אני יכולה רק לגעת".
אלה פיקס, היום אלה בראון, נולדה בשנת 1930 בעיירה קטנה בשם מלינסק שבמחוז ווהלין. היום אוקראינה, אז פולין. לאביה קראו משה ולאימה כאמור איטה, והיו לה עוד שישה אחים ואחיות. עם פרוץ מלחמת העולם השניה סופחה מלינסק לשטחי ברית המועצות, וכשהגרמנים פלשו אליה בקיץ 1941 נמלט אביה מזרחה לעומק ברית המועצות. הכעס והכאב על כך מלווים את אלה אולי יותר מכל עד היום. למרות בקשתה של אימה שתספר היה לה קשה, ואלה מעולם לא מסרה עדות מפורטת ליד ושם או לכל מכון אחר. בקיץ 2019 ושוב לפני כמה ימים, נפגשנו לשיחה על סיפורה של ילדה ללא ילדות. הפעם ב 'עושים זיכרון' הפודקאסט של יד ושם - סיפורה של אלה בראון. על הגירוש אל הגטו, על הבריחה מהשיירה אל בורות המוות, על החיים ביער, על הפרידה מהמשפחה ועל כאב השחרור והחיים שאחרי המלחמה.
השואה לא יכולה הייתה להתבצע על ידי הרוצחים בשטח בלבד. רצח בקנה מידה כה גדול, שהשתרע על פני שטחים כה נרחבים, הצריך מנגנון עצום שאויש על ידי מאות אלפי אנשי מינהל ורשויות הביטחון של המדינה. איך יכלו כל כך הרבה אנשים "רגילים" לכאורה, לקחת חלק ביודעין בפשעים כאלה? בפרק זה אנו מקבלים הצצה לתופעה המטרידה הזו, דרך דמותו של קצין משטרה גרמני אחד, פול סאליטר, שהופקד על ליווי רכבת של 1,007 יהודים מגרמניה לגטו ריגה, בלטביה הכבושה.
הערה קצרה לפני שמתחילים.
הפרק The Perpetrators of the Holocaust - Consequences at a Distance
עלה בפודקאסט של יד ושם באנגלית 'On the Holocaust'. את הפרק ליוו דבריו של כריסטופר בראונינג. פרופ' להיסטוריה ומחזיק הקתדרה על שם פרנק פורטר גרהם באוניברסיטת צפון קרולינה, ומחבר הספר "Ordinary men" שתורגם לעברית תחת הכותרת "אנשים רגילים", העוסק בדמות הרוצחים בתקופת השואה.
דבריו בפרק יובאו בקריינות עברית.
באביב 1944 נשלחה שרה לייכט יחד עם משפחתה מביתה שבטלגד, כפר קטן בטרנסילווניה, למחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ בירקנאו, והיא בת 15 בלבד. בקיץ 2019 ניפגשתי איתה בביתה שבירושלים, שנתיים לפני שהלכה לעולמה, לשיחה מרתקת, מרגשת וכנה. על געגועים, על אירועים בלתי נשכחים ובלתי נסלחים, על גרמני אחד טוב ועל שאלות, שבדרך כלל לא שואלים.. על הבחירה להביא ילדים לעולם לאחר המלחמה, על רגשות אשם, ועל החיים לאחר ולצד אירוע כה טראומטי ומייתם מכל- השואה.
פרק זה נמשיך ונדבר עם ד"ר נעמה שי"ק, היסטוריונית וחוקרת שואה, על מסירת העדות לאחר השואה.
על האינטראקציה המורכבת שבין מוסר העדות, שורד השואה, לבין המאזין לה, המנסה לתפוס את ה"בלתי נתפס".
מהי 'מידת הודאות' המונעת מאתנו להקשיב או להבין באמת? וכיצד יראה זיכרון השואה בעולם ללא עדים?
בספרם 'עדות' הגדירו החוקרים דורי לאוב ושושנה פלמן את השואה כ'אירוע ללא עד'.
הגדרה זו תהיה אולי מפתיעה עבור רבים מאיתנו מכיוון שאנחנו חיים בעידן בו לעדות ולעדים שורדי השואה, מקום מרכזי כל-כך באופן בו אנו עוסקים או זוכרים את השואה. נדמה לנו כי יש שפע של מקורות דרכם אנו יכולים לנסות ולהבין את השואה כאירוע היסטורי. בפרק הזה ב'עושים זיכרון' נשוחח עם ד"ר נעמה שי"ק, היסטוריונית וחוקרת שואה, על העובדה כי רק כ-15% מהשורדים העידו, ועל השאלות האם ניתן לתאר אירוע שאין מילים שיכולות לתאר, והאם ניתן באמת לחלוק את חוויות השואה עם מי שלא היה שם.
בפרק זה נמשיך ונעקוב אחר גורלם של היהודים אשר נכלאו בגטו מינסק, ונתמקד באחד המאפיינים הייחודיים שלו - המחתרת החזקה שצמחה בו כבר למן הימים הראשונים לסגירתו. מאפיין ייחודי נוסף בהקשר זה הוא העובדה כי המחתרת והיודנראט - ההנהגה הרשמית בגטו, שיתפו פעולה באופן מלא ופעלו יחד למען האפשרות היחידה כמעט להצלה: בריחה אל היערות הסמוכים, אל הפרטיזנים. אולם, האם כלל האוכלוסיה יכולה היתה לברוח? מה המשמעות של חיים ביערות בין הפרטיזנים? ומה נותר מהקהילה, מזכרה ומסיפורה בסיום המלחמה ועד היום?
גטו מינסק היה הגטו הרביעי בגודלו, אולם מסיבות רבות סיפורו כמעט ואינו מוכר. רוב העדים והעדויות אודותיו נותרו במשך שנים רבות מאחורי "מסך הברזל" או חתומים בארכיונים שנפתחו רק לאחרונה. אין זה סיפורו של "עוד גטו". גטו מינסק היה גטו ייחודי במובנים רבים בשל מיקומו בשטחי ברית המועצות, אוכלוסייתו שעברה סובייטיזציה כבר בשנות ה-20 של המאה, אליה נוספו פליטים מפולין ומגורשים מן הרייך, והמחתרת החזקה שפעלה בו כמעט למן היום הראשון. הפעם ב'עושים זיכרון, הפודקאסט של יד ושם' נקדיש שני פרקים לסיפורו של גטו מינסק.
אורח בפרק: ד"ר דניאל רומנובסקי, היסטוריון וחוקר במכון המחקר ביד ושם.
ספרו 'זמן שאול' הקדיש פרימו לוי פרק בשם "מלך היהודים של גטו לודז' " למי שעמד בראש מועצת היהודים בגטו מרדכי חיים רומקובסקי. בין היתר כתב: "סיפורו של רומקובסקי לא תם ולא נשלם, הוא הרה שאלות יותר מאשר בכוחו לספק תשובות... הוא צועק ותובע פירוש... אך הפירוש אינו פשוט". האם היה אדם תאב שלטון שמסר את בני עמו, או מנהיג שאחראי להצלתם של כעשרת אלפים יהודים? הפעם ב 'עושים זיכרון' על נדבר על דמותו ופעולותיו של מרדכי חיים רומקובסקי, אחת הדמויות השנויות ביותר במחלוקת, מי שעורר זעם ואנטגוניזם רב, אך גם מי שעמד בראש הגטו ששרד במשך הזמן הארוך ביותר ושממנו שרד המספר הגדול ביותר של יהודים.
בתקופת השואה הפעיל המשטר הנאצי מערך נרחב של משתפי פעולה, ביניהם גם יהודים שהיו בעלי תפקידים מטעם המשטר הן בגטאות והן במחנות. בזמן ששיתוף פעולה עם האויב נתפס, הן על ידי החברה והן על ידי המערכת המשפטית כמעשה של בגידה, עולה השאלה כיצד צריך להתייחס למשתפי פעולה יהודיים בתקופת השואה. המשמעות של מעשיהם הייתה מצד אחד הרעת מצבם של חלק מן היהודים אולם, מן הצד השני, דרך להצלת חייהם וחיי משפחתם. אבל האם ניתן לקדש את ערך החיים בכל מחיר? האם ניתן לשפוט היום מעשים פליליים לא מוסריים, במציאות בה המוסר האנושי קרס ואלימות היתה דרך חיים? הפעם ב"עושים זיכרון" הפודקאסט של יד ושם נקדיש שני פרקים לנושא המורכב של יהודים שנחשבו למשתפי פעולה, בעלי תפקידים מטעם הנאצים - בגטאות וביתר שאת במחנות. בפרק זה נדון בשאלות מי הם היו, באיזו מציאות הם פעלו, מה היו הדילמות שליוו את פעולותיהם, ומה היו ההשלכות של מעשיהם.
לאחר 20 שנות שתיקה בנוגע לחוויותיו בתקופת השואה, הקריא ז'אן אמרי בתסכית הרדיו של דרום גרמניה את המסה הראשונה שכתב אודות חיי האסיר במחנה- "אינטלקטואל באושוויץ". בתוך שנתיים השלים את חמש המסות שהרכיבו את ספרו "מעבר לאשמה ולכפרה- ניסיונותיו של אדם מובס לגבור על התבוסה". אמרי, נולד בוינה שבאוסטריה בשם הנס חיים מאייר. על-פי ההלכה הוא לא היה יהודי. הוא לא הגדיר עצמו יהודי. אך מכיוון שאביו היה ממוצא יהודי, הגרמנים ראו בו יהודי. הוא גלה מארצו, עונה, נשלח לאושוויץ ולמחנות נוספים, מהם, במובנים רבים, הוא מעולם לא הצליח להשתחרר. עדותו אודות האדם במחנה, קריסת הערכים והמוסר, וניסיונותיו לגבור על התבוסה, היא מן העוצמתיות והמרתקות שנכתבו אודות אושוויץ.
משך שנים רבות הניצחון במלחמת העצמאות יוחס רק לדור הצעיר של ילידי הארץ. אולם שני שליש מהכוח הלוחם בחלקה השני של המלחמה- לאחר הכרזת העצמאות והסרת מגבלות העלייה של הבריטים, הורכב מניצולי שואה. מי שרק שנים ספורות קודם לכן חוו טראומה בלתי נתפסת, שנותרו בודדים ממשפחותיהם, מקהילותיהם, ובחרו בדרך הקשה יותר - לארץ ישראל.
אלו שכונו אבק אדם, ונתפסו כמי שהלכו כצאן לטבח, נלחמו שכם אל שכם עם בני הארץ על מדינה שעוד לא הכירו ואת שפתה לא דיברו. נלחמים לצד סיוטי העבר, ללא בית ומשפחה בעורף.
הפעם ב'עושים זיכרון' על הקשיים הייחודיים של ניצולי השואה בקשה ובארוכה במלחמות ישראל, ועל 144 חללים של מי שהיו נצר אחרון למשפחותיהם. במרכז הפרק יעמוד סיפורו של פנחס גרינברגר, ניצול אושוויץ וצעדות המוות- אחד מן הלוחמים במלחמה זו.
שמרקה קצרגינסקי היה אמן ומוזיקאי מוכשר ותוסס אשר הוביל קבוצת אמנים צעירה בשם"יונג וילנע"-וילנה הצעירה. חבר נוסף בקבוצה היה מי שיתפתח להיות גדול משוררי היידיש- אברהם סוצקבר. פרוץ המלחמה והפלישה של גרמניה הנאצית לוילנה שינו את חייהם ואת יצירתם מן הקצה אל הקצה, והובילו אותם לקחת חלק במשימת חייהם- הצלת אוצרות הרוח היקרים ביותר של העם היהודי. הם היו חלק מבריגדת הנייר- מחתרת שנאבקה להצלת אוצרות הרוח של וילנה ולחבל בפעולותיו של כוח המשימה המיוחד של האידאולוג הנאצי אלפרד רוזנברג. הפעם בעושים זיכרון על סיפורה של בריגדת הנייר בגטו וילנה. אורח בפרק פרופ' דוד פישמן מהסמינר היהודי-תיאולוגי בניו-יורק.
בשנים שלאחר המלחמה בחרו למעלה ממאה חסידי אומות העולם להמשיך ולקשור את גורלם בגורלו של העם היהודי, ולבנות מחדש את חייהם כאן בישראל . בחירה זו לוותה באתגרים וקשיי השתלבות שונים הכרוכים בשפה, תעסוקה, מנטאליות שונה ולעיתים אף חיים בבדידות. סיפוריהם לרוב לא היו מוכרים כאן בארץ, ומקום קבורתם של חלקם לא היה ידוע. הפעם בעושים זיכרון, נקדיש את הפרק לחסידי אומות העולם שחיו בישראל ועל פרוייקט 'חסד אחרון' של יד ושם ושירות הביטחון הכללי שנרתם לחשיפתם ולהנצחת סיפוריהם. את הפרק מלווים דבריו של גרשון פינצ'בסקי איש השירות לשעבר וכיום מדריך במחלקת צה"ל וכוחות הביטחון ביד ושם, מי שיזם ומנהל את הפרויקט החשוב הזה.
ב- 28 בספטמבר 1941 פורסם צו גרמני שהורה על יהודי קייב והסביבה לאסוף בגדים וחפצים ולהתייצב בצומת לא הרחק מתחנת הרכבת המקומית. השמועות בעיר היו על גירוש ויישוב מחדש, אולם זו הייתה רק אשליה. הם הוצעדו לעבר שורה של גאיות- שם הם נורו במשך יומיים. על פי דוח עדכני, ב 29 וב 30 בספטמבר 1941 נרצחו 33,771 יהודים על ידי כוחות גרמנים בסיוע יחידות משטרה מקומיות. לאורך המלחמה כולה נרצחו ב בבי-יאר, שהיה גיא ההריגה הגדול ביותר, כ- 100,000 יהודים, צוענים, פרטיזנים ולאומנים אוקראינים. דינה פרוניצ'בה היא מהמעטות ביותר ששרדו את האירוע הנורא הזה- וזהו הסיפור שלה.
אורח בפרק: ד"ר קרל ברקהוף הוא חוקר בכיר במכון NIOD ללימודי מלחמה, שואה ורצח-עם באמסטרדם, הולנד. דבריו יובאו בקריינות עברית.
ב24 בדצמבר 1941, צלם גרמני, קצין אס-אס, תעד רגע נדיר וכמעט בלתי אפשרי. הוא צילם תמונה משותפת שלוש נשים צעירות, יהודיות, חברות תנועת החלוץ דרור, במסיבת חג המולד במטה הגסטאפו בגרודנה. כל אחת מהן קיבלה עותק מן התמונה- עותק אחד אבד, עותק שני הוחרם והביא ללכידתן של שתיים מהן ושילוחן לאושוויץ העותק השלישי שרד. בזכותו, אנו נחשפים לסיפור גבורה יוצא דופן של שלוש קשריות- לונקה קוז'יברודסקה, תמה שניידרמן ובלה חזן, שחיו במשך תקופה ארוכה בזהויות שונות וסיכנו את חייהן פעם אחר פעם כדי לפרוץ את חומות הבידוד וחוסר הוודאות אשר נכפו על הקהילות היהודיות בתקופת השואה. הן העבירו ידיעות, הצילו אנשים והבריחו מזון, נשק ותחמושת לחברי המחתרת בגטאות השונים.
אורחת בפרק: גב' נעמה גליל, היסטוריונית ומנהלת פרויקטים באגף הנצחה וקשרי קהילה ביד ושם.את הפרק מלווים ציטוטים מספרה של בלה יערי-חזן "קראו לי ברוניסלבה" בהוצאת הקיבוץ המאוחד.
צאלק פרחודניק היה שוטר יהודי בגטו אוטווצק והיה שותף לאקציה בה גורשו כ 8,000 מיהודי העיר, ביניהם גם אישתו אנה וביתו אטלי. צאלק, שהיה בטוח כי הן יהיו מוגנות, הוציא אותן מן המחבוא בו הסתתרו ולקח אותן לכיכר השילוחים, בה הועלו על הרכבת ונשלחו למחנה ההשמדה טרבלינקה. צאלק נותר לבדו, אכול רגשות אשם ולאחר כמה חודשים, בעת ששהה במסתור בצד הארי של ורשה, הוא כותב ווידוי, כתב אשמה נוקב, יומן- אותו הוא מקדיש לאישתו ולביתו. הטקסט אותו כתב צאלק הוא אחד הטקסטים הגראפיים, הכנים והמטלטלים ביותר ששרדו מתקופת השואה. הפעם בעושים זיכרון: על 'התפקיד העצוב של התיעוד- יומנו של בצלאל (צאלק) פרחודניק'.
אורח בפרק: פרופ' עמוס גולדברג, ראש מכון המחקר ליהדות זמננו, מרצה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית ומחבר הספר 'טראומה בגוף ראשון: יומני יהודים בתקופת השואה'.
היומן פורסם ע"י הוצאת הספרים 'כתר'.
ערב מלחמת העולם השנייה חיה בפולין הקהילה היהודית הגדולה ביותר, במשך למעלה משמונה מאות שנה. בתקופת השואה חלה קריסה ביחס לאוכלוסייה היהודית- הן בשטחי פולין הכבושה, והן במדינות ובאזורים רבים ברחבי אירופה, ויהודים נרדפו ונרצחו תוך השתתפות וסיוע של תושבי המקום. הפעם ב"עושים זיכרון" פרופ' חווי דרייפוס, ראש המרכז לחקר פולין ביד ושם ומרצה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב, תדבר על מקרה הבוחן המורכב של יחסי יהודים פולנים בתקופת השואה, ותספר על תגובתה של האוכלוסייה הפולנית לרצח הברוטאלי של שכניהם היהודים ועל האופן בו התעצב הזיכרון הלאומי אודות גורלו של העם הפולני בתקופת השואה לאורך השנים ועד היום.
כמיליון וחצי חיילים יהודים לחמו בצבאות בעלות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה. על פי הערכות כחמש מאות אלף מתוכם לחמו בשורות הצבא האדום- הם נלחמו בחזית רצחנית, לעיתים קרובות בקו הראשון, ובאותו הזמן נאלצו להתמודד עם אנטישמיות ודימוי שלילי, שיוחס להם בקרב סביבתם ובקרב רבים מן הלוחמים לצידם. חיילים אשר גילו עד מהרה מה עלה בגורל משפחותיהם ונלחמו תוך תחושה קשה של יתמות ואובדן. הפעם ב"עושים זיכרון", גב' מאשה פולק רוזנברג, מנהלת אגף הארכיונים ביד ושם, תדבר על סיפורם הייחודי של החיילים היהודים בצבא האדום- המשלבים בסיפורם את הלחימה והניצחון על הנאצים מחד, ואת האובדן האישי והמשפחתי מאידך.
ב 10 באפריל 1961, בשעה 8:55 הוכנס אדולף אייכמן לתא הזכוכית בבית העם בירושלים. האולם היה מלא מפה לפה, אנשים בישראל וברחבי העולם כולו נצמדו למקלטי הרדיו והאזינו בדריכות למאה ועשרה העדים שעלו בזה אחר זה וסיפרו, בגוף ראשון יחיד, את מוראות השואה. היתה זו הפעם הראשונה שסיפוריהם של הניצולים עמדו במרכז הבמה והפעם הראשונה שהציבור בארץ עצר, שמע והקשיב. במרכז הפרק יעמדו עדויותיהם של משה בייסקי, ניצול מחנה פלאשוב, ורבקה יוסלבסקה – ששרדה יחידה מכל משפחתה את בורות הירי, והתגובות והרשמים של מי שהיו עדים למשפט בקרב הציבור הישראלי. המפגש ביניהם הוליד שיח חדש, אחר, על גורל היהודים בשואה ועל מקומם של הניצולים בחברה הישראלית.
ב – 22 ביוני 1941 פתחה גרמניה הנאצית במתקפת פתע נגד ברית-המועצות ופלשה לשטחה במסגרת 'מבצע ברברוסה'. מבצע זה היווה אבן דרך במלחמת העולם השנייה ונקודת מפנה בגורל היהודים. הייתה זו הפעם הראשונה בה נקטה גרמניה הנאצית במדיניות רשמית נרחבת של רצח המוני ובתוך זמן קצר גם שיטתי.
לקראת סוף אותה שנה התקבלה ההחלטה על הרחבתו של המבצע לרציחתם של כלל יהודי אירופה. לשם כך החלו בבנייתם והפעלתם של מחנות הרצח וההשמדה. על אף שנזקקו לכל משאביהם וכוחם למלחמה, לא ויתרו הגרמנים על מטרתם להשמיד את היהודים קהילה אחר קהילה, אדם אחר אדם, בבתים, בגטאות ובמקומות המסתור.
הפעם ב"עושים זיכרון" ד"ר דויד זילברקלנג, היסטוריון וחוקר בכיר ביד ושם, מתארח בפרק מיוחד לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה לציון 80 שנה לתחילת 'הפתרון הסופי'- וידבר על המשמעות של הרצח ההמוני, השיטתי, הטוטאלי: עד ליהודי האחרון.
בתשעה באב תש"ב, 22 ביולי 1942 החל 'הגירוש הגדול' מגטו ורשה. תושבי הגטו, שהיו כלואים בו כבר קרוב לשנתיים, שחיו בתנאים של רעב, צפיפות, קור ומחלות, אשר הביאו לפירוק כמעט מוחלט של כל המסגרות- החברתיות, המשפחתיות, האנושיות, עמדו בפתחו של שלב נוסף בהידרדרות המתמדת, במאבקם להישאר בחיים. במשך למעלה מחמישים יום הובלו, נאספו, נצודו יהודים ברחבי הגטו והובלו לכיכר השילוחים: האומשלאג-פלאץ. שם הועלו על קרונות והובלו למחנה ההשמדה טרבלינקה. הפעם ב'עושים זיכרון' הפודקאסט של יד ושם, פרופ' חווי דרייפוס בן ששון, ראש המרכז לחקר השואה בפולין ביד ושם ומרצה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב, תדבר על המציאות בגטו בימי הגירוש הגדול. על תפקידה המורכב של המשטרה היהודית, על מנגון ההטעיה הגרמני, על מוות למען קידוש המשפחה ועל אקורד הסיום הרצחני- אקציית ה"דוד". בסיומה, מתוך אוכלוסייה של למעלה מארבע מאוד אלף יהודים, נותרו בגטו רק כחמישים אלף איש בלבד.
בעולם של פשיטת רגל מוסרית וערכית, בתקופה בה יחסה של רוב האוכלוסיה המקומית ליהודים היה נגוע באדישות או בעוינות, היה גם מיעוט קטן של אנשים אשר אזרו אומץ יוצא דופן על מנת לשמור על ערכי המוסר שלהם. אנשים שהיו מוכנים לעזוב את מקומם בקרב העומדים מן הצד ובמובנים רבים לחלוק עם הקורבנות את גורלם.
הפעם ב"עושים זיכרון" נעסוק במקרים יוצאי דופן של הצלה, נדבר על מקרים שנויים במחלוקת ועל הכוח המניע שהוביל לייסודו של המפעל להכרה בחסידי אומות העולם.
את הפרק מלווה ד"ר יואל זיסנוויין – היסטוריון ומנהל מחלקת חסידי אומות העולם ביד ושם.
בפרק הקודם "המורדים הצעירים בגטאות" ניסינו לענות על השאלה מדוע דווקא חברי תנועות הנוער החלוציות היו הראשונים לזהות את גודל האסון המתקרב ולהבין שמדובר באירוע של השמדה טוטאלית החורג מאירועים שהכירו בעבר. הפעם ב"עושים זיכרון" יוסי גלעד, הסטוריון ומדריך מסעות בפולין מ'יד ושם', מספר על המעבר שעשו התנועות החינוכיות למחתרות לוחמות, על פעולותיו של ארגון המחתרת ה"חלוץ הלוחם" בקראקוב, ועל השאלה מדוע הפך המרד בגטו ורשה- למרד היהודי הגדול, והמפורסם ביותר בתקופת השואה.
חברי תנועות הנוער החלוציות היו מראשי תנועת ההתנגדות היהודית בגטאות. למרות שבמרחק השנים הדבר אולי נתפס כטבעי, אין הדבר מובן מאליו שכן, אין דבר זר יותר לתפיסת עולמן של תנועות הנוער היהודיות בפולין בין שתי מלחמות העולם מאשר לחימה בנשק והתקוממות. יוסי גלעד, הסטוריון ומדריך מסעות בפולין מ'יד ושם', מספר על תפיסת העולם שהביאה את חברי תנועות הנוער בגטאות להביט למציאות בעיניים, ועל הדרך הארוכה שעשו ממועדון נוער למחתרת לוחמת.
בספטמבר 1944, עם חיסול המרד הסלובקי על ידי הגרמנים נמסר שלמה ברזניץ בן השמונה למנזר יחד עם אחותו יהודית. שעות ספורות לאחר הפרידה, נשלחו הוריו, יאנקה ויוסף, למחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ- בירקנאו, אביו נרצח ואימו שרדה. בספרו "בשדות הזיכרון" הוא כותב: "סיפורי הוא סיפורה של רעידת אדמה שבני-אדם גרמוה. היתה זו העזה שברעידות, ומיליוני מוקדים היו לה. 'רעידת אדם' זו, לא ארכה שניות אלא שנים, ותוצאותיה מטרידות את כוכב-הלכת שלנו עד היום". הפעם ב"עושים זיכרון" הפודקאסט של יד ושם, נשוחח עם פרופ' שלמה ברזניץ- פסיכולוג קוגניטיבי, ממקימי המכון לחקר הלחץ הפסיכולוגי באוניברסיטת חיפה, שורד שואה, על סיפורו האישי ועל זיכרון השואה ואתגריו.
בשבעה ביולי 1944, שעות ספורות לפני חיסולו הסופי של גטו בנדין ורצח כל היהודים האסורים בו, כתבו שרה ויחיאל גרליץ מכתב פרידה לביתם דיטה בת השש. דיתה נמסרה למשפחה פולניה שנה קודם לכן ובמכתב זה כתבו אליה הוריה את שחשבו שהם דבריהם האחרונים.
כיצד נמסרה דיתה למסתור? מה כתבו שרה ויחיאל לביתם רגע לפני שגורשו אל הלא נודע?מה עלה בגורלם של בני המשפחה? ומה עלה בגורלו של המכתב?
״עבור רבים מניצולי השואה, רגע השחרור לווה בתחושות קשות של בדידות וכאב. בעקבות ההבנה שבני משפחתם אינם עוד בין החיים, ושאין להם עוד בית ומולדת שיוכלו לחזור אליהם, הם נאלצו לאסוף את שברי החיים ולהתחיל מחדש. בתחילה רוכזו הניצולים במחנות עקורים שנוהלו על ידי צבאות בעלות הברית. לאחר זמן מה, ניסו מרביתם להגר מאירופה כדי לפתוח דף חדש ולבנות חיים חדשים בישראל ובמדינות אחרות. בנסיבות שנוצרו היו צריכים הניצולים לבסס בעצמם את קיומם במדינת ישראל החדשה, בהקמת משפחות חדשות, ובבניית הארץ והחברה הישראלית, תוך ששאלת היכולת להעיד מלווה אותם עד עצם היום הזה.
במציאות שבה הפכו לחסרי כל, כל חפץ שאותו יכלו יהודים בשואה להשיג ולשמור, הפך לבעל ערך עצום עבורם. חפצים אלה, הפכו בעיני הניצולים לסמלים שמקפלים בתוכם משמועיות שונות שקשורות לחוויות השואה: אובדן הבית, פרידה מבני משפחה, סבל, ייסורים, עינויים, אבל גם אמצעי לשמירה על צלם אנוש ואף הישרדות. יחד עם מיכאל טל, אוצר ומנהל מחלקת החפצים במוזיאון יד ושם נצלול אל הסיפורים והמשמעויות שעומדות מאחורי החפצים הבאים: ספרי מתכונים, משחקי שחמט ומספרי אסירים אשר שרדו את השואה.
ספר מתכונים, שח-מט ומספר אסיר
בתקופת השואה הייתה גיזי פליישמן מברטיסלווה שבסלובקיה אישה בשנות הארבעים לחייה, אֵם לשתי בנות שהעלתה לארץ ישראל לפני המלחמה. במשך שנים עסקה בפעילות ציבורית מגוונת והייתה פעילה בארגון ויצ"ו ובג'וינט. בראשית 1942, עם היוודע לפליישמן וחבריה על התוכנית לגירוש יהדות סלובקיה, התגבשה בברטיסלווה קבוצה מחתרתית של אנשי ציבור שנקראה לימים "קבוצת העבודה". בזכות כישוריה הארגוניים של פליישמן וקשריה עם גורמים שונים בממשל הסלובקי היא מונתה למנהיגת הקבוצה לצד הרב וייסמנדל - אישה יחידה בין גברים. הפעם ב'עושים זיכרון', הפודקאסט של יד ושם, נשוחח עם ד"ר רוברט רוזט על סיפורם של גיזי פליישמן והרב מיכאל וייסמנדל, מנהיגי "קבוצת העבודה", אשר הובילו מחתרת יהודית בסלובקיה שפעלה, במטרה להציל יהודים מהשמדה, ולהפיץ מידע אודות גורלם של אלה שנשלחו למחנות הריכוז וההשמדה.
בתקופת השואה, ניסתה גרמניה הנאצית לא רק לרצוח כל יהודי אשר חי תחת שלטונה, אלא למחוק כליל כל זכר לקיומם של אותם היהודים. המאגר המרכזי של שמות קרבנות השואה הינו מפעל בין-לאומי ייחודי הפועל ביוזמתו ובהובלתו של יד ושם. מטרתו העיקרית הינה איסוף השמות ושחזור סיפורי החיים של כל קרבנות השואה. מיליוני שמות המופיעים במסמכים היסטוריים טרם זוהו או תועדו במאגר, ושמות רבים נוספים עודם שמורים רק בזיכרונות הניצולים או בספורים משפחתיים. הפעם ב'עושים זיכרון', הפודקאסט של יד ושם, ד"ר אלכסנדר אברהם, מגיע לאולפן כדי לספר על פרוייקט איסוף השמות אשר הוביל לחידוש הקשר בין האחים שושנה נובמבר ובני שילון.
בשלהי מלחמת העולם השנייה התארגנו מספר קטן של יהודים ניצולי שואה, פרטיזנים ואנשי הבריגדה היהודית לבצע מעשי נקם בנאצים. קומץ מתוכם, חברי קבוצת ה"נקם" ובראשם אבא קובנר, יצאו בניסיון להרעלה המונית בגרמניה שלאחר המלחמה ובפגיעה בשבויים, אנשי ס"ס. האם נקמה זו יצאה לפועל? האם מרבית הניצולים בחרו בנתיב הנקמה? אילו התחבטויות ליוו אותם? ולמה שמרו על שתיקה גם שנים אחר כך? הפעם ב'עושים זיכרון', הפודקאסט של יד ושם, פרופ' דינה פורת, תדון בשאלות אלו ועוד.
גורלם של נשים וגברים בשואה היה זהה מנקודת המבט של גרמניה הנאצית, כשהסוף שלהם הוא חד וברור – השמדה. מעדויות, ספרי זיכרונות, תעודות היסטוריות ומחקר, של ניצולות שואה אנו מבינים שהמסלול שעברו נשים וגברים בדרך למותם היה שונה במהות: משלב הסלקציה והפרידה מהילדים, דרך התמודדות עם הלם קשה ותנאי היגיינה ירודים שהובילו להפסקת המחזור החודשי לצד לידות בסתר, ופגיעה בזהות הנשית והעצמית כאחד. הפעם ב'עושים זיכרון', הפודקאסט של יד ושם, נשוחח עם ד"ר נעמה שיק היסטוריונית מיד ושם, אשר מחקריה מתמקדים בתחום זה, על החוויה הנשית באושוויץ.
לרוב כשמדובר על מרד והתקוממות בתקופת השואה אנו חושבים באופן כמעט אינסטינקטיבי על מרד גטו ורשה. אלא שלצד אותו אירוע היסטורי ישנם שורה של מקרי מרד רבים, ומוכרים פחות. הפעם בעושים זיכרון, הפודקאסט של יד ושם, נשמע מ ד"ר נעמה שי"ק על סיפור גבורה נשי ומרתק שבמרכזו רוז'ה רובוטה, צעירה יהודייה שבעזרת חברותיה למחתרת הצליחו להבריח אבקת שריפה וחומר נפץ אל תוך אושוויץ-בירקנאו, ובכך לאפשר ולסייע באופן משמעותי במרד הזונדרקומנדו, המרד היחיד שידע המחנה.
אחת הטענות שעלו במשך עשרות שנים לאחר מלחמת העולם השנייה היא שהוורמאכט, הצבא הגרמני דאז, לא לקח חלק ברצח יהודים בתקופת השואה ולא ביצע פשעי מלחמה. אלה, כך נטען, בוצעו על ידי ארגונים של המפלגה הנאצית כמו הס"ס והס"ד. לא רק שטענות אלה אינן נכונות, אלא שלוורמאכט היה תפקיד משמעותי ברצח השיטתי של היהודים לצד ניצול ורצח של עובדי כפייה יהודים ולא-יהודים. הפעם ב'עושים זיכרון', הפודקאסט של יד ושם, מסביר ד"ר דני עוזיאל, איך זה שעד שנות התשעים, התפישה המקובלת הייתה שלצבא הגרמני לא היה שום קשר לשואה.
מגיש: איתמר סוויסה
מרואיין: ד"ר דניאל עוזיאל, היסטוריון, מנהל מחלקת התצלומים בארכיון יד ושם ומרצה באוניברסיטת בן גוריון
בפרק זה נספר את סיפורה של קהילת מונקאץ בכלל ואת סיפורה של הגימנסיה העברית בה בפרט. הסיפור של מונקאץ' מחזיק ביסודות הקיום היהודי המורכב והעשיר ערב השואה, ו"התקווה" של ילדי הגימנסיה היא לא רק שיר, אלא סימבול מושלם לכך.
צוות יד ושם – ניהול פרויקט – לירז לחמנוביץ; כתיבה ועריכת תוכן – ד"ר בלהה שילה; עורכת ראשית – ד"ר בלהה שילה; יעוץ פדגוגי – ד"ר יעל ריצ'לר-פרידמן; הגשה – נעמה גלילעריכת סאונד
בשבת כא' בתמוז תש"ג, 24 ליולי 1943, התקים בגטו קובנה שבליטא קונצרט חגיגי ומיוחד, אותו ניגנה תזמורת הגטו. הקונצרט התקיים בעברית ובסתר מחשש הגרמנים שאסרו על כל פעילות לאומית וציונית בגטו. חלקם הגדול של השותפים לקונצרט זה- הנגנים, הזמרים וקהל הגטו - לא שרד ונרצח בשואה. פרק זה של 'עושים זיכרון' מוקדש לזכרם.
צוות יד ושם - ניהול פרויקט: לירז לחמנוביץ; כתיבה ועריכת תוכן הפרק: נעמה גליל; עורכת ראשית: ד"ר בלהה שילה; יעוץ פדגוגי: ד"ר יעל ריצ'לר-פרידמן; הגשה: נעמה גליל; עריכת סאונד: אנזה אוט ושלי נוי
גטו טרזין היה המחנה גטו היחיד שהוקם במרכז אירופה. אחד המאפיינים הייחודיים שלו היו בתי הילדים, ''היים'. פרק זה של "עושים זיכרון" עוסק בְילדי גטו מחנה טֶרֶזין והוא מביא את סיפורם של הילדים מהיים 1, יוצרי עיתון הילדים "ודם".צוות יד ושם: ניהול פרויקט – לירז לחמנוביץ; כתיבה ועריכת תוכן הפרק – בלהה שילה ונעמה גליל; עורכת ראשית – בלהה שילה; יעוץ פדגוגי – ד"ר יעל ריצ'לר-פרידמן; הגשה – נעמה גליל עריכת סאונד – שלי נוי
"שתיקת הניצולים" הוא דימוי רווח שהשתרש לאחר השואה ונוכח לעיתים גם בשיח הציבורי כיום. אבל, האם באמת הניצולים לא דיברו? האם לא רצו לספר ולהשמיע את שעבר עליהם בתקופת השואה? אם דיברו, אז מי, ובפני מי. על מה דיברו, ומדוע נוצר הדימוי של "השתיקה"? פרק זה של עושים זיכרון, הפודקאסט של יד ושם, יוקדש לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ולנושא השנתי של יד ושם – כאב השחרור והצמיחה.
צוות יד ושם - ניהול פרויקט – לירז לחמנוביץ; כתיבה ועריכת תוכן הפרק: מיכל סטרנין; עורכת ראשית: בלהה שילה; ייעוץ פדגוגי: ד"ר יעל ריצ'לר-פרידמן; הגשה: נעמה גליל; עריכת סאונד: גל אוהב ציון ושלי נוי
ד"ר אלה פלורסהיים מראיינת את ההיסטוריונית מגלי רונו קטורזה על ספרה "מריאן – חייה ומותה של גיבורת המחתרת היהודית בצרפת". הספר מתאר את סיפורה של מריאן כהן, יהודייה ילידת גרמניה, שפעלה במסגרת המחתרת היהודית בצרפת והבריחה ילדים יהודים מעבר לגבול לשווייץ, תחת הכינוי המחתרתי "קולן".הפרק הופק על ידי מכון המחקר הבינלאומי לחקר השואה ביד ושם.
ד"ר אלה פלורסהיים מראיינת את ד"ר נעמה שי"ק על ספרה, בצריחות אילמות'. הספר עוסק בתלאותיהן של האסירות היהודיות באושוויץ־בירקנאו והוא משרטט קווים לדמותה של ההתנסות הנשית במחנה- מהפרדת הנשים מהילדיהן ועד הריון, מחזור ופגישות עם מנגלה.
הפרק הופק על ידי מכון המחקר הבינלאומי ביד ושם.
בפרק זה נעקוב אחר גלגוליו של שיר הפרטיזן. על מנת להבין את דרכו המפותלת, נחזור אחורה, הרחק בזמן ובמקום, אל אירופה של שנות ה-40' של המאה ה-20, אל יערות הפרטיזנים, נלווה את השיר במסע עלייתו משם אל ארץ ישראל והפיכתו, בשינוי אדרת, לאחד השירים המזוהים ביותר עם מלחמת העצמאות ונגלה כיצד הפך לאחד השירים המושרים בפי זמרי הז'אנר הים תיכוני כדוגמת זוהר ארגוב, אביהו מדינה ואחרים.
צוות יד ושם - ניהול פרויקט – לירז לחמנוביץ; כתיבה ועריכת תוכן הפרק – לירז לחמנוביץ; עורכת ראשית: בלהה שילה; יעוץ פדגוגי – ד"ר יעל ריצ'לר-פרידמן; הגשה – נעמה גליל
עריכת סאונד – שלי נוי
עבור היהודים היוונים היו לַשירה ולַשירים תפקידים ייחודיים. פרק זה יוקדש לַתופעה המרתקת של שירים ששרו יהודי יוון בְמַחֲנות אושוויץ, שאליהם נשלחו מרביתם, ולסיפור של קהילות שהעבירו את תרבותן השירית לכל מקום.
צוות יד ושם - ניהול פרויקט – לירז לחמנוביץ; כתיבה ועריכת תוכן הפרק – נעמה גליל; עורכת ראשית: בלהה שילה; יעוץ פדגוגי – ד"ר יעל ריצ'לר-פרידמן; הגשה – נעמה גליל
בתוך 'אפר ואבק', האלבום הביוגרפי והאינטימי של יהודה פוליקר ושותפו לדרך יעקב גלעד נמצא גם שיר אחד זר לכאורה, הגרעין שממנו התחיל הפרויקט; השיר "התחנה הקטנה טרבלינקה". השיר נכתב בגטו ורשה על ידי ולדיסלב שְלֶנְגֶל, מי שזכה לַכינוי "משורר הגטו". מה ידעו בגטו על טרבלינקה? מתי נכתב השיר? איך הוא הגיע לידיהם של פוליקר וגלעד?
אנחנו מזמינים אתכם להאזין לסיפור המרתק הטומן בחובו השיר הזה.צוות יד ושם - ניהול פרויקט – לירז לחמנוביץ; כתיבה ועריכת תוכן הפרק – בלהה שילה; יעוץ פדגוגי – ד"ר יעל ריצ'לר-פרידמן; קריינות – נעמה גליל
בפרק הקודם "המורדים הצעירים בגטאות" ניסינו לענות על השאלה מדוע דווקא חברי תנועות הנוער החלוציות היו הראשונים לזהות את גודל האסון המתקרב ולהבין שמדובר באירוע של השמדה טוטאלית החורג מאירועים שהכירו בעבר. הפעם ב"עושים זיכרון" יוסי גלעד, הסטוריון ומדריך מסעות בפולין מ'יד ושם', מספר על המעבר שעשו התנועות החינוכיות למחתרות לוחמות, על פעולותיו של ארגון המחתרת ה"חלוץ הלוחם" בקראקוב, ועל השאלה מדוע הפך המרד בגטו ורשה- למרד היהודי הגדול, והמפורסם ביותר בתקופת השואה.
חברי תנועות הנוער החלוציות היו מראשי תנועת ההתנגדות היהודית בגטאות. למרות שבמרחק השנים הדבר אולי נתפס כטבעי, אין הדבר מובן מאליו שכן, אין דבר זר יותר לתפיסת עולמן של תנועות הנוער היהודיות בפולין בין שתי מלחמות העולם מאשר לחימה בנשק והתקוממות. יוסי גלעד, הסטוריון ומדריך מסעות בפולין מ'יד ושם', מספר על תפיסת העולם שהביאה את חברי תנועות הנוער בגטאות להביט למציאות בעיניים, ועל הדרך הארוכה שעשו ממועדון נוער למחתרת לוחמת.
בשנת 1970 פירסם המשורר ושורד השואה דן פגיס שיר קצר בן שש שורות. הוא לא מזכיר את הנאצים, הוא לא מזכיר את הגטאות או המחנות או את ההשמדה של קרוב לשישה מיליון יהודים. ועדיין נדמה שהשיר האיקוני הזה לוכד בשש שורותיו את המהות של השואה כולה. בפרק הזה ג'קי מצגר, מורה, מדריך ומרצה ותיק ביד ושם, חושף את שלל הרמיזות החבויות בין מילות השיר, במרכזו מציב פגיס את חוה- אם כל חי.
אלפרד וצלר ורודולף ורבה נשלחו לאושוויץ בשנת 1942. במשך שנתיים הם היו עדים להתרוקנותה של אירופה מיהודיה, לרציחתם היעילה והשיטתית. בראשית 1944, לאחר שרוב היהודים בה כבר נרצחו, אסירי המחנה קיבלו פקודה להרחיבו, ואף להכניס את מסילות הרכבת לתוך מחנה ההשמדה, כמעט עד למשרפות עצמן. וצלר וורבה ידעו כי הקהילה היהודית האחרונה שנשארה- יהודי הונגריה הם הבאים בתור. הם החליטו לעשות את הבלתי אפשרי. לאסוף ראיות ולברוח כדי להציל את אחרוני העם היהודי, ולספר לעולם מהו אושוויץ. 3
אורח בפרק: פרופ' גדעון גרייף, היסטוריון וחוקר שואה המתמחה בתולדות מחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ בירקנאו. מחבר הספר "בכינו בלי דמעות- עדויותיהם של אנשי הזונדרקומנדו היהודים באושוויץ".
ב 24 ביוני 1944 אדק גלינסקי, אסיר פולני פוליטי ואסירה יהודייה בשם מלה צימטבאום יצאו משערי מחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ-בירקנאו. אדק, מחופש לאיש ס.ס ליווה את מלה שהתחזתה לאסיר שנשלח לעבודות סניטציה. ברגע שעברו את נקודת הביקורת, החלה בריחתם מן המחנה. הגרמנים הוכו בתדהמה- "מלה? איך מלה שלנו ברחה?" ברישומי המחנה היו בסך הכל 928 בריחות מתועדות, רובן הגדול נכשל. אבל הבריחה הזו, היתה אחת מן הבריחות המדוברות ביותר במחנה אשר הותירה רושם גדול על אסירי ואסירות המחנה הן בזמן שהותם בו, והן עוד שנים רבות לאחר סיום המלחמה. אורחת בפרק: ד"ר נעמה שי"ק, היסטוריונית, חוקרת שואה המתמחה בחוויה הנשית באושוויץ ובהגות אודות המחנה. מנהלת המחלקה לפיתוח למידה מקוונת בבית הספר הבין לאומי להוראת השואה ביד ושם.
בשבועות הראשונים לכיבוש הנאצי איבד רבי קלונימוס קלמיש שפירא, האדמו"ר מפיאסצנה את בנו, כלתו, גיסתו ואימו. לאחר מכן נכלא יחד עם שאר יהודי העיר בגטו ורשה. מראשית הכיבוש, נשא האדמו"ר דרשות, אותן העלה על הכתב, תחת הכותרת 'חידושי תורה משנות הזעם'. בדרשות אלה ניסה לחפש את הפשר והמשמעות של הסבל והגורל של העם היהודי בתקופת השואה. בפרק זה נבחן כיצד הוא מבין את המאורעות שעובר העם היהודי בתקופת השואה ומה השיח שהוא מנהל עם ריבונו של עולם בתקופה האפלה ביותר בתולדות האנושות?
אורחים בפרק:
פרופ' דניאל רייזר- ראש החוג למחשבת ישראל במכללת הרצוג, אשר פירסם וערך את המהדורה המדעית של דרשות האדמו"ר בשם:"רבי קלונימוס קלמיש שפירא: דרשות משנות הזעם".
הרב ד"ר צבי לשם מנהל אוסף גרשם שלום לחקר הקבלה והחסידות בספריה הלאומית בירושלים.
בנובמבר 1940 הכניסו הכובשים הגרמנים של ורשה קרוב ל 400 אלף יהודים, שהיוו למעלה משליש מאוכלוסיית העיר, לתוך שטח של פחות מ 2.5 אחוזים משטח העיר, ולאחר מכן הקיפו אותו בחומה. בגטו הסגור התכנסה קבוצה של יהודים כדי לתעד את המתרחש. הם כתבו על מחלות, רעב ועינויים פיזיים ופסיכולוגיים כאחד, אבל גם על עצמם, על משפחותיהם ועל רגעים מעטים של נורמליות בתוך כל הזוועה. הקבוצה הזו ייסדה את הארכיון המחתרתי "עונג שבת", והוא מהווה את מקור התיעוד העיקרי שלנו אודות גטו ורשה עד היום.
אורח בפרק: סמואל ד. קאסוב, פרופסור להיסטוריה בטריניטי קולג', הרטפורד, קונטיקט.
ב 12 בנובמבר 1938 כינס הרמן גרינג, מי שהיה מספר 2 במפלגה הנאצית, ישיבה גורלית, רבת משתתפים מן הדרג הבכיר של המפלגה והממשל. במהלכה, לאחר שורה של גזירות חדשות שנקבעו אמר: "לא הייתי רוצה להיות יהודי בגרמניה". בשש השנים הראשונות לקיומה, תיקנה הממשלה הנאצית למעלה מ-400 גזירות ותקנות שנישלו את היהודים בהדרגה שיטתית מזכויותיהם ורכושם והפכה אותם למוקצים במדינתם. הכל במסגרת "חוקית" וללא התנגדות ממשית. שש השנים האלה התנקזו למעשה והגיעו לנקודת שיא בליל ה-9 בנובמבר אשר זכה לכינוי "ליל הבדולח". אותו פוגרום היה נקודת מפנה הן ברמת האלימות המאורגנת ומשולחת הרסן והן בשורת הצעדים שהגיעו בעקבותיה. הפעם ב 'עושים זיכרון' פרק מיוחד לציון ליל הבדולח - מדוע הוא פרץ? מי היו המתנגדים לו? ומה הייתה המשמעות של להיות יהודי בגרמניה, החל מהיום שאחריו.
אורחים בפרק:
פרופ' משה צימרמן מן האוניברסיטה העברית, המתמחה בהיסטוריה חברתית ותרבותית של גרמניה בעת החדשה.
פרופ' גיא מירון מהאוניברסיטה הפתוחה המתמחה בהיסטוריה יהודית מודרנית בגרמניה ובמרכז אירופה וראש המרכז לחקר יהדות גרמניה בתקופת השואה במכון הבין-לאומי לחקר השואה ביד ושם.
כשעוסקים בשואה יש לפעמים נטייה לתאר את הנאצים ושותפיהם כמפלצות, כמי שביצעו פשעים לא אנושיים, שלא מן העולם הזה. אבל חשוב לזכור שהשואה היא אירוע היסטורי שמבצעיו היו בני אדם וקורבנותיו היו בני אדם. עשרות אלפי גרמנים ובני לאומים אחרים נטלו חלק ממשי ברצח המוני ומאות אלפי אנשים אחרים אפשרו את ביצועו. הפעם ב 'עושים זיכרון' ננסה לענות על אחת השאלות הגדולות והמאתגרות ביותר מתקופת השואה- כיצד הפכו בני אדם לרוצחי המונים? כיצד הסכימו אנשים לוותר על מערכת הערכים שלהם ולפעול בצורה המנוגדת באופן קיצוני כל כך לסט הערכים שהיה להם? כיצד איבדו אנשים רבים כל כך את היכולת להבחין בין טוב ורע ולבצע מעשים איומים מדי יום.
אורח בפרק: ד"ר דויד זילברקלנג, היסטוריון וחוקר בכיר במכון המחקר ביד ושם.
ב 23 באוגוסט 1942 נתפס והובל יעקב ויירניק, נגר ובנאי, לכיכר השילוחים בגטו ורשה, משם נשלח בקרונות משא למחנה ההשמדה טרבלינקה. ויירניק צורף לקבוצת עבודה של בנאים שבין היתר הופקדה על בנייתם של עשרה תאי גז במחנה. בשניים באוגוסט 1942 פרץ מרד אסירים במסגרתו הצליחו לברוח מן המחנה כמה עשרות אסירים, ויירניק ביניהם. כבר בשנת 1944 כתב ויירניק עדות אודות המחנה שפורסמה עוד בשנה זו תחת הכותרת 'שנה בטרבלינקה'. הפעם ב 'עושים זיכרון' נספר אודות מחנה ההשמדה טרבלינקה ואודות מרד האסירים הייחודי שארע בו, דרך הכתבים של יעקב ויירניק.
אורחת בפרק: גב' נעמה גליל, היסטוריונית ומנהלת פרויקטים באגף הנצחה והסברה ביד ושם
את הפרק מלווים ציטוטים מתוך הספר 'שנה בטרבלינקה' שנכתב ע"י יעקב ויירניק. הוצאת 'דרור לנפש'.
אלה היתה ילדה בת 11 כשכוחות גרמניים כבשו את העיירה בה גרה עם הוריה וששת אחיה. כאשר הובלו מהגטו אל בורות הירי, החליטה אימה שהם בורחים אל היער למסתור. בימי החורף הקשים מצאו מקלט אצל איכרה שהכירו מלפני המלחמה. לאחר זמן מה נאלצה המשפחה לחזור אל היער ואלה הושארה כדי לעבוד ולהיות מי שתבריח אוכל עבורם. כשנפרדו אמרה לה אימה "את תישארי ותספרי עלינו". בקיץ 2019 נפגשה אלה עם עירית דגן מבית הספר הבינלאומי להוראת השואה ביד ושם לשיחה בה גוללה לראשונה את סיפור הישרדותה.
השואה לא יכולה הייתה להתבצע על ידי הרוצחים בשטח בלבד. רצח בקנה מידה כה גדול, שהשתרע על פני שטחים כה נרחבים, הצריך מנגנון עצום שאויש על ידי מאות אלפי אנשי מינהל ורשויות הביטחון של המדינה. איך יכלו כל כך הרבה אנשים "רגילים" לכאורה, לקחת חלק ביודעין בפשעים כאלה? בפרק זה אנו מקבלים הצצה לתופעה המטרידה הזו, דרך דמותו של קצין משטרה גרמני אחד, פול סאליטר, שהופקד על ליווי רכבת של 1,007 יהודים מגרמניה לגטו ריגה, בלטביה הכבושה.
באביב 1944 נשלחה שרה לייכט יחד עם משפחתה מביתה שבטלגד, כפר קטן בטרנסילווניה, למחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ בירקנאו, והיא בת 15 בלבד. בקיץ 2019 ניפגשתי איתה בביתה שבירושלים, שנתיים לפני שהלכה לעולמה, לשיחה מרתקת, מרגשת וכנה. על געגועים, על אירועים בלתי נשכחים ובלתי נסלחים, על גרמני אחד טוב ועל שאלות, שבדרך כלל לא שואלים.. על הבחירה להביא ילדים לעולם לאחר המלחמה, על רגשות אשם, ועל החיים לאחר ולצד אירוע כה טראומטי ומייתם מכל- השואה.
בפרק זה נמשיך ונדבר עם ד"ר נעמה שי"ק, היסטוריונית וחוקרת שואה,
על מסירת העדות לאחר השואה.
על האינטראקציה המורכבת שבין מוסר העדות, שורד השואה, לבין המאזין לה, המנסה לתפוס את ה"בלתי נתפס".
מהי 'מידת הודאות' המונעת מאתנו להקשיב או להבין באמת? וכיצד יראה זיכרון השואה בעולם ללא עדים?
בספרם 'עדות' הגדירו החוקרים דורי לאוב ושושנה פלמן את השואה כ'אירוע ללא עד'.
הגדרה זו תהיה אולי מפתיעה עבור רבים מאיתנו מכיוון שאנחנו חיים בעידן בו לעדות ולעדים שורדי השואה, מקום מרכזי כל-כך באופן בו אנו עוסקים או זוכרים את השואה. נדמה לנו כי יש שפע של מקורות דרכם אנו יכולים לנסות ולהבין את השואה כאירוע היסטורי. בפרק הזה ב'עושים זיכרון' נשוחח עם ד"ר נעמה שי"ק, היסטוריונית וחוקרת שואה, על העובדה כי רק כ-15% מהשורדים העידו, ועל השאלות האם ניתן לתאר אירוע שאין מילים שיכולות לתאר, והאם ניתן באמת לחלוק את חוויות השואה עם מי שלא היה שם.
בפרק זה נמשיך ונעקוב אחר גורלם של היהודים אשר נכלאו בגטו מינסק, ונתמקד באחד המאפיינים הייחודיים שלו - המחתרת החזקה שצמחה בו כבר למן הימים הראשונים לסגירתו. מאפיין ייחודי נוסף בהקשר זה הוא העובדה כי המחתרת והיודנראט - ההנהגה הרשמית בגטו, שיתפו פעולה באופן מלא ופעלו יחד למען האפשרות היחידה כמעט להצלה: בריחה אל היערות הסמוכים, אל הפרטיזנים. אולם, האם כלל האוכלוסיה יכולה היתה לברוח? מה המשמעות של חיים ביערות בין הפרטיזנים? ומה נותר מהקהילה, מזכרה ומסיפורה בסיום המלחמה ועד היום?
גטו מינסק היה הגטו הרביעי בגודלו, אולם מסיבות רבות סיפורו כמעט ואינו מוכר. רוב העדים והעדויות אודותיו נותרו במשך שנים רבות מאחורי "מסך הברזל" או חתומים בארכיונים שנפתחו רק לאחרונה. אין זה סיפורו של "עוד גטו". גטו מינסק היה גטו ייחודי במובנים רבים בשל מיקומו בשטחי ברית המועצות, אוכלוסייתו שעברה סובייטיזציה כבר בשנות ה-20 של המאה, אליה נוספו פליטים מפולין ומגורשים מן הרייך, והמחתרת החזקה שפעלה בו כמעט למן היום הראשון. הפעם ב'עושים זיכרון, הפודקאסט של יד ושם' נקדיש שני פרקים לסיפורו של גטו מינסק.
אורח בפרק: ד"ר דניאל רומנובסקי, היסטוריון וחוקר במכון המחקר ביד ושם.
בספרו 'זמן שאול' הקדיש פרימו לוי פרק בשם "מלך היהודים של גטו לודז' " למי שעמד בראש מועצת היהודים בגטו מרדכי חיים רומקובסקי. בין היתר כתב: "סיפורו של רומקובסקי לא תם ולא נשלם, הוא הרה שאלות יותר מאשר בכוחו לספק תשובות... הוא צועק ותובע פירוש... אך הפירוש אינו פשוט". האם היה אדם תאב שלטון שמסר את בני עמו, או מנהיג שאחראי להצלתם של כעשרת אלפים יהודים? הפעם ב 'עושים זיכרון' על נדבר על דמותו ופעולותיו של מרדכי חיים רומקובסקי, אחת הדמויות השנויות ביותר במחלוקת, מי שעורר זעם ואנטגוניזם רב, אך גם מי שעמד בראש הגטו ששרד במשך הזמן הארוך ביותר ושממנו שרד המספר הגדול ביותר של יהודים.
אורחת בפרק: ד"ר מיכל אונגר, היסטוריונית, חוקרת שואה ומחברת הספר 'לודז': אחרון הגטאות'.
ריה הנס, היתה ניצולת שואה, ילידת סלובקיה אשר עלתה לארץ כמה שנים לאחר סיום המלחמה. אישה צעירה בת 29, אם לילד קטן, בהריון עם ביתה השניה, אחות מוסמכת במקצועה. בנובמבר 1950 היא הועמדה למשפט בבית הדין המחוזי בתל אביב בגין עברות שביצעה בעת ששמשה כקאפו בתת מחנה B3 בבירקנאו. החוק לפיו נשפטה, היה החוק הראשון שהתקבל במדינת ישראל אשר עסק בשואה- 'החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם' המאפשר העמדה לדין של מי שנחשד בסיוע לנאצים בתקופת השואה. עם קבלתו החלה עבודה נמרצת על עשרות תיקי חקירה שנפתחו במשטרת ישראל - כתוצאה מתלונות של ניצולי שואה שתבעו להעמיד לדין את מי שהיו בעלי תפקידים מטעם הנאצים בגטאות ובמחנות. הפעם ב- 'עושים זיכרון' הפודקאסט של יד ושם נבחן איך מתמודד החוק הפלילי במדינה מתוקנת עם עבירות ומעשים שבוצעו בזמן אחר ובתוך "הפלנטה האחרת" ובמקרה של 'מדינת ישראל נגד רעייה (ריה) אליאס הנס'.
אורחת בפרק: ד"ר רבקה ברוט, מרצה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב ומחברת הספר "באזור האפור: הקאפו היהודי במשפט".
בתקופת השואה הפעיל המשטר הנאצי מערך נרחב של משתפי פעולה, ביניהם גם יהודים שהיו בעלי תפקידים מטעם המשטר הן בגטאות והן במחנות. בזמן ששיתוף פעולה עם האויב נתפס, הן על ידי החברה והן על ידי המערכת המשפטית כמעשה של בגידה, עולה השאלה כיצד צריך להתייחס למשתפי פעולה יהודיים בתקופת השואה. המשמעות של מעשיהם הייתה מצד אחד הרעת מצבם של חלק מן היהודים אולם, מן הצד השני, דרך להצלת חייהם וחיי משפחתם. אבל האם ניתן לקדש את ערך החיים בכל מחיר? האם ניתן לשפוט היום מעשים פליליים לא מוסריים, במציאות בה המוסר האנושי קרס ואלימות היתה דרך חיים? הפעם ב"עושים זיכרון" הפודקאסט של יד ושם נקדיש שני פרקים לנושא המורכב של יהודים שנחשבו למשתפי פעולה, בעלי תפקידים מטעם הנאצים - בגטאות וביתר שאת במחנות. בפרק זה נדון בשאלות מי הם היו, באיזו מציאות הם פעלו, מה היו הדילמות שליוו את פעולותיהם, ומה היו ההשלכות של מעשיהם.
אורחת בפרק: ד"ר רבקה ברוט, מרצה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב ומחברת הספר "באזור האפור: הקאפו היהודי במשפט".
לאחר 20 שנות שתיקה בנוגע לחוויותיו בתקופת השואה, הקריא ז'אן אמרי בתסכית הרדיו של דרום גרמניה את המסה הראשונה שכתב אודות חיי האסיר במחנה- "אינטלקטואל באושוויץ". בתוך שנתיים השלים את חמש המסות שהרכיבו את ספרו "מעבר לאשמה ולכפרה- ניסיונותיו של אדם מובס לגבור על התבוסה". אמרי, נולד בוינה שבאוסטריה בשם הנס חיים מאייר. על-פי ההלכה הוא לא היה יהודי. הוא לא הגדיר עצמו יהודי. אך מכיוון שאביו היה ממוצא יהודי, הגרמנים ראו בו יהודי. הוא גלה מארצו, עונה, נשלח לאושוויץ ולמחנות נוספים, מהם, במובנים רבים, הוא מעולם לא הצליח להשתחרר. עדותו אודות האדם במחנה, קריסת הערכים והמוסר, וניסיונותיו לגבור על התבוסה, היא מן העוצמתיות והמרתקות שנכתבו אודות אושוויץ.
אורחת בפרק: ד"ר נעמה שי"ק, היסטוריונית, חוקרת שואה ומתמחה בחוויה הנשית באושוויץ ובהגות אודות המחנה. מנהלת המחלקה לפיתוח למידה מקוונת בבית הספר הבין לאומי להוראת השואה ביד ושם.
במשך שנים רבות הניצחון במלחמת העצמאות יוחס רק לדור הצעיר של ילידי הארץ. אולם שני שליש מהכוח הלוחם בחלקה השני של המלחמה - לאחר הכרזת העצמאות והסרת מגבלות העלייה של הבריטים, הורכב מניצולי שואה. מי שרק שנים ספורות קודם לכן חוו טראומה בלתי נתפסת, שנותרו בודדים ממשפחותיהם, מקהילותיהם, ובחרו בדרך הקשה יותר - לארץ ישראל.
אלו שכונו אבק אדם, ונתפסו כמי שהלכו כצאן לטבח, נלחמו שכם אל שכם עם בני הארץ על מדינה שעוד לא הכירו ואת שפתה לא דיברו. נלחמים לצד סיוטי העבר, ללא בית ומשפחה בעורף.
הפעם ב'עושים זיכרון' על הקשיים הייחודיים של ניצולי השואה בקשה ובארוכה במלחמות ישראל, ועל 144 חללים של מי שהיו נצר אחרון למשפחותיהם. במרכז הפרק יעמוד סיפורו של פנחס גרינברגר, ניצול אושוויץ וצעדות המוות- אחד מן הלוחמים במלחמה זו.
שמרקה קצרגינסקי היה אמן ומוזיקאי מוכשר ותוסס אשר הוביל קבוצת אמנים צעירה בשם"יונג וילנע"-וילנה הצעירה. חבר נוסף בקבוצה היה מי שיתפתח להיות גדול משוררי היידיש- אברהם סוצקבר. פרוץ המלחמה והפלישה של גרמניה הנאצית לוילנה שינו את חייהם ואת יצירתם מן הקצה אל הקצה, והובילו אותם לקחת חלק במשימת חייהם- הצלת אוצרות הרוח היקרים ביותר של העם היהודי. הם היו חלק מבריגדת הנייר- מחתרת שנאבקה להצלת אוצרות הרוח של וילנה ולחבל בפעולותיו של כוח המשימה המיוחד של האידאולוג הנאצי אלפרד רוזנברג. הפעם בעושים זיכרון על סיפורה של בריגדת הנייר בגטו וילנה. אורח בפרק פרופ' דוד פישמן מהסמינר היהודי-תיאולוגי בניו-יורק
האזנה נעימה!
בשנים שלאחר המלחמה בחרו למעלה ממאה חסידי אומות העולם להמשיך ולקשור את גורלם בגורלו של העם היהודי, ולבנות מחדש את חייהם כאן בישראל . בחירה זו לוותה באתגרים וקשיי השתלבות שונים הכרוכים בשפה, תעסוקה, מנטאליות שונה ולעיתים אף חיים בבדידות. סיפוריהם לרוב לא היו מוכרים כאן בארץ, ומקום קבורתם של חלקם לא היה ידוע. הפעם בעושים זיכרון, נקדיש את הפרק לחסידי אומות העולם שחיו בישראל ועל פרוייקט 'חסד אחרון' של יד ושם ושירות הביטחון הכללי שנרתם לחשיפתם ולהנצחת סיפוריהם. את הפרק מלווים דבריו של גרשון פינצ'בסקי איש השירות לשעבר וכיום מדריך במחלקת צה"ל וכוחות הביטחון ביד ושם, מי שיזם ומנהל את הפרויקט החשוב הזה.
ב- 28 בספטמבר 1941 פורסם צו גרמני שהורה על יהודי קייב והסביבה לאסוף בגדים וחפצים ולהתייצב בצומת לא הרחק מתחנת הרכבת המקומית. השמועות בעיר היו על גירוש ויישוב מחדש, אולם זו הייתה רק אשליה. הם הוצעדו לעבר שורה של גאיות- שם הם נורו במשך יומיים. על פי דוח עדכני, ב 29 וב 30 בספטמבר 1941 נרצחו 33,771 יהודים על ידי כוחות גרמנים בסיוע יחידות משטרה מקומיות. . לאורך המלחמה כולה נרצחו ב בבי-יאר, שהיה גיא ההריגה הגדול ביותר, כ- 100,000 יהודים, צוענים, פרטיזנים ולאומנים אוקראינים. דינה פרוניצ'בה היא מהמעטות ביותר ששרדו את האירוע הנורא הזה- וזהו הסיפור שלה.
אורח בפרק: ד"ר קרל ברקהוף הוא חוקר בכיר במכון NIOD ללימודי מלחמה, שואה ורצח-עם באמסטרדם, הולנד. דבריו יובאו בקריינות עברית.
ב24 בדצמבר 1941, צלם גרמני, קצין אס-אס, תעד רגע נדיר וכמעט בלתי אפשרי. הוא צילם תמונה משותפת שלוש נשים צעירות, יהודיות, חברות תנועת החלוץ דרור, במסיבת חג המולד במטה הגסטאפו בגרודנה. כל אחת מהן קיבלה עותק מן התמונה- עותק אחד אבד, עותק שני הוחרם והביא ללכידתן של שתיים מהן ושילוחן לאושוויץ העותק השלישי שרד. בזכותו, אנו נחשפים לסיפור גבורה יוצא דופן של שלוש קשריות- לונקה קוז'יברודסקה, תמה שניידרמן ובלה חזן, שחיו במשך תקופה ארוכה בזהויות שונות וסיכנו את חייהן פעם אחר פעם כדי לפרוץ את חומות הבידוד וחוסר הוודאות אשר נכפו על הקהילות היהודיות בתקופת השואה. הן העבירו ידיעות, הצילו אנשים והבריחו מזון, נשק ותחמושת לחברי המחתרת בגטאות השונים.
אורחת בפרק: גב' נעמה גליל, היסטוריונית ומנהלת פרויקטים באגף הנצחה וקשרי קהילה ביד ושם.
את הפרק מלווים ציטוטים מספרה של בלה יערי-חזן "קראו לי ברוניסלבה" בהוצאת הקיבוץ המאוחד.
האזנה נעימה!
בצלאל (צאלק) פרחודניק היה שוטר יהודי בגטו אוטבוצק והיה שותף לאקציה בה גורשו כ 8,000 מיהודי העיר, ביניהם גם אישתו אנה ובתו אטלי. צאלק, שהיה בטוח כי הן יהיו מוגנות, הוציא אותן מן המחבוא בו הסתתרו ולקח אותן לכיכר השילוחים, בה הועלו על הרכבת ונשלחו למחנה ההשמדה טרבלינקה. צאלק נותר לבדו, אכול רגשות אשם ולאחר כמה חודשים, בעת ששהה במסתור בצד הארי של ורשה, הוא כותב וידוי, כתב אשמה נוקב, יומן- אותו הוא מקדיש לאשתו ובתו. הטקסט אותו כתב צאלק הוא אחד מן היומנים הגרפיים, הכנים והמטלטלים ביותר ששרדו מתקופת השואה. הפעם בעושים זיכרון: על 'התפקיד העצוב של התיעוד- יומנו של בצלאל (צאלק) פרחודניק'.אורח בפרק: פרופ' עמוס גולדברג, ראש מכון המחקר ליהדות זמננו, מרצה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית ומחבר הספר 'טראומה בגוף ראשון: יומני יהודים בתקופת השואה'.היומן פורסם ע"י הוצאת 'כתר' בשנת 1993.
ערב מלחמת העולם השנייה חיה בפולין הקהילה היהודית הגדולה ביותר, במשך למעלה משמונה מאות שנה. בתקופת השואה חלה קריסה ביחס לאוכלוסייה היהודית- הן בשטחי פולין הכבושה, והן במדינות ובאזורים רבים ברחבי אירופה, ויהודים נרדפו ונרצחו תוך השתתפות וסיוע של תושבי המקום. הפעם ב"עושים זיכרון" פרופ' חווי דרייפוס, ראש המרכז לחקר פולין ביד ושם ומרצה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב, תדבר על מקרה הבוחן המורכב של יחסי יהודים פולנים בתקופת השואה, ותספר על תגובתה של האוכלוסייה הפולנית לרצח הברוטאלי של שכניהם היהודים ועל האופן בו התעצב הזיכרון הלאומי אודות גורלו של העם הפולני בתקופת השואה לאורך השנים ועד היום.
כמיליון וחצי חיילים יהודים לחמו בצבאות בעלות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה. על פי הערכות כחמש מאות אלף מתוכם לחמו בשורות הצבא האדום- הם נלחמו בחזית רצחנית, לעיתים קרובות בקו הראשון, ובאותו הזמן נאלצו להתמודד עם אנטישמיות ודימוי שלילי, שיוחס להם בקרב סביבתם ובקרב רבים מן הלוחמים לצידם. חיילים אשר גילו עד מהרה מה עלה בגורל משפחותיהם ונלחמו תוך תחושה קשה של יתמות ואובדן. הפעם ב"עושים זיכרון", גב' מאשה פולק רוזנברג, מנהלת אגף הארכיונים ביד ושם, תדבר על סיפורם הייחודי של החיילים היהודים בצבא האדום- המשלבים בסיפורם את הלחימה והניצחון על הנאצים מחד, ואת האובדן האישי והמשפחתי מאידך.
ב-10 באפריל 1961, בשעה 8:55 הוכנס אדולף אייכמן לתא הזכוכית בבית העם בירושלים. האולם היה מלא מפה לפה, אנשים בישראל וברחבי העולם כולו נצמדו למקלטי הרדיו והאזינו בדריכות למאה ועשרה העדים שעלו בזה אחר זה וסיפרו, בגוף ראשון יחיד, את מוראות השואה. הייתה זו הפעם הראשונה שסיפוריהם של הניצולים עמדו במרכז הבמה והפעם הראשונה שהציבור בארץ עצר, שמע והקשיב. במרכז הפרק יעמדו עדויותיהם של משה בייסקי, ניצול מחנה פלאשוב, ורבקה יוסלבסקה – ששרדה יחידה מכל משפחתה את בורות הירי, והתגובות והרשמים של מי שהיו עדים למשפט בקרב הציבור הישראלי. המפגש ביניהם הוליד שיח חדש, אחר, על גורל היהודים בשואה ועל מקומם של הניצולים בחברה הישראלית.
ב – 22 ביוני 1941 פתחה גרמניה הנאצית במתקפת פתע נגד ברית-המועצות ופלשה לשטחה במסגרת 'מבצע ברברוסה'. מבצע זה היווה אבן דרך במלחמת העולם השנייה ונקודת מפנה בגורל היהודים. הייתה זו הפעם הראשונה בה נקטה גרמניה הנאצית במדיניות רשמית נרחבת של רצח המוני ובתוך זמן קצר גם שיטתי.לקראת סוף אותה שנה התקבלה ההחלטה על הרחבתו של המבצע לרציחתם של כלל יהודי אירופה. לשם כך החלו בבנייתם והפעלתם של מחנות הרצח וההשמדה. על אף שנזקקו לכל משאביהם וכוחם למלחמה, לא ויתרו הגרמנים על מטרתם להשמיד את היהודים קהילה אחר קהילה, אדם אחר אדם, בבתים, בגטאות ובמקומות המסתור.הפעם ב"עושים זיכרון" ד"ר דויד זילברקלנג, היסטוריון וחוקר בכיר ביד ושם, מתארח בפרק מיוחד לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה לציון 80 שנה לתחילת 'הפתרון הסופי'- וידבר על המשמעות של הרצח ההמוני, השיטתי, הטוטאלי: עד ליהודי האחרון.
בתשעה באב תש"ב, 22 ביולי 1942 החל 'הגירוש הגדול' מגטו ורשה. תושבי הגטו, שהיו כלואים בו כבר קרוב לשנתיים, שחיו בתנאים של רעב, צפיפות, קור ומחלות, אשר הביאו לפירוק כמעט מוחלט של כל המסגרות- החברתיות, המשפחתיות, האנושיות, עמדו בפתחו של שלב נוסף בהידרדרות המתמדת, במאבקם להישאר בחיים. במשך למעלה מחמישים יום הובלו, נאספו, ניצודו יהודים ברחבי הגטו והובלו לכיכר השילוחים: האומשלאג-פלאץ. שם הועלו על קרונות והובלו למחנה ההשמדה טרבלינקה. הפעם ב'עושים זיכרון', פרופ' חווי דרייפוס בן ששון, ראש המרכז לחקר השואה בפולין ביד ושם ומרצה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב, תדבר על המציאות בגטו בימי הגירוש הגדול. על תפקידה המורכב של המשטרה היהודית, על מנגנון ההטעייה הגרמני, על מוות למען קידוש המשפחה ועל אקורד הסיום הרצחני- אקציית ה"דוד" -שבסיומה, מתוך אוכלוסייה של למעלה מארבע מאוד אלף יהודים, נותרו בגטו רק כחמישים אלף איש בלבד.
בעולם של פשיטת רגל מוסרית וערכית, בתקופה בה יחסה של רוב האוכלוסיה המקומית ליהודים היה נגוע באדישות או בעוינות, היה גם מיעוט קטן של אנשים אשר אזרו אומץ יוצא דופן על מנת לשמור על ערכי המוסר שלהם. אנשים שהיו מוכנים לעזוב את מקומם בקרב העומדים מן הצד ובמובנים רבים לחלוק עם הקורבנות את גורלם.הפעם בעושים זיכרון נעסוק במקרים יוצאי דופן של הצלה, נדבר על מקרים שנויים במחלוקת ועל הכוח המניע שהוביל לייסודו של המפעל להכרה בחסידי אומות העולם.את הפרק מלווה ד"ר יואל זיסנוויין – היסטוריון ומנהל מחלקת חסידי אומות העולם ביד ושם.
בפרק הקודם "המורדים הצעירים בגטאות" ניסינו לענות על השאלה מדוע דווקא חברי תנועות הנוער החלוציות היו הראשונים לזהות את גודל האסון המתקרב ולהבין שמדובר באירוע של השמדה טוטאלית החורג מאירועים שהכירו בעבר. הפעם ב"עושים זיכרון" יוסי גלעד, הסטוריון ומדריך מסעות בפולין מ'יד ושם', מספר על המעבר שעשו התנועות החינוכיות למחתרות לוחמות, על פעולותיו של ארגון המחתרת ה"חלוץ הלוחם" בקראקוב, ועל השאלה מדוע הפך המרד בגטו ורשה- למרד היהודי הגדול, והמפורסם ביותר בתקופת השואה.
חברי תנועות הנוער החלוציות היו מראשי תנועת ההתנגדות היהודית בגטאות. למרות שבמרחק השנים הדבר אולי נתפס כטבעי, אין הדבר מובן מאליו שכן, אין דבר זר יותר לתפיסת עולמן של תנועות הנוער היהודיות בפולין בין שתי מלחמות העולם מאשר לחימה בנשק והתקוממות. יוסי גלעד, הסטוריון ומדריך מסעות בפולין מ'יד ושם', מספר על תפיסת העולם שהביאה את חברי תנועות הנוער בגטאות להביט למציאות בעיניים, ועל הדרך הארוכה שעשו ממועדון נוער למחתרת לוחמת.
בספטמבר 1944, עם חיסול המרד הסלובקי על ידי הגרמנים נמסר שלמה ברזניץ בן השמונה למנזר יחד עם אחותו יהודית. שעות ספורות לאחר הפרידה, נשלחו הוריו, יאנקה ויוסף, למחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ- בירקנאו, אביו נרצח ואימו שרדה. בספרו "בשדות הזיכרון" הוא כותב: "סיפורי הוא סיפורה של רעידת אדמה שבני-אדם גרמוה. היתה זו העזה שברעידות, ומיליוני מוקדים היו לה. 'רעידת אדם' זו, לא ארכה שניות אלא שנים, ותוצאותיה מטרידות את כוכב-הלכת שלנו עד היום". הפעם ב"עושים זיכרון" הפודקאסט של יד ושם, נשוחח עם פרופ' שלמה ברזניץ- פסיכולוג קוגניטיבי, ממקימי המכון לחקר הלחץ הפסיכולוגי באוניברסיטת חיפה, שורד שואה, על סיפורו האישי ועל זיכרון השואה ואתגריו.
בשבעה ביולי 1944, שעות ספורות לפני חיסולו הסופי של גטו בנדין ורצח כל היהודים האסורים בו, כתבו שרה ויחיאל גרליץ מכתב פרידה לביתם דיטה בת השש.דיטה נמסרה למשפחה פולניה שנה קודם לכן ובמכתב זה כתבו אליה הוריה את שחשבו שהם דבריהם האחרונים.כיצד נמסרה דיתה למסתור? מה כתבו שרה ויחיאל לביתם רגע לפני שגורשו אל הלא נודע?מה עלה בגורלם של בני המשפחה? ומה עלה בגורלו של המכתב?
עבור רבים מניצולי השואה, רגע השחרור לווה בתחושות קשות של בדידות וכאב. בעקבות ההבנה שבני משפחתם אינם עוד בין החיים, ושאין להם עוד בית ומולדת שיוכלו לחזור אליהם, הם נאלצו לאסוף את שברי החיים ולהתחיל מחדש. בתחילה רוכזו הניצולים במחנות עקורים שנוהלו על ידי צבאות בעלות הברית. לאחר זמן מה, ניסו מרביתם להגר מאירופה כדי לפתוח דף חדש ולבנות חיים חדשים בישראל ובמדינות אחרות. בנסיבות שנוצרו היו צריכים הניצולים לבסס בעצמם את קיומם במדינת ישראל החדשה, בהקמת משפחות חדשות, ובבניית הארץ והחברה הישראלית, תוך ששאלת היכולת להעיד מלווה אותם עד עצם היום הזה. אורחת בפרק: ד"ר נעמה שיק.
במציאות שבה הפכו לחסרי כל, כל חפץ שאותו יכלו יהודים בשואה להשיג ולשמור, הפך לבעל ערך עצום עבורם. חפצים אלה, הפכו בעיני הניצולים לסמלים שמקפלים בתוכם משמועיות שונות שקשורות לחוויות השואה: אובדן הבית, פרידה מבני משפחה, סבל, ייסורים, עינויים, אבל גם אמצעי לשמירה על צלם אנוש ואף הישרדות. יחד עם מיכאל טל, אוצר ומנהל מחלקת החפצים במוזיאון יד ושם נצלול אל הסיפורים והמשמעויות שעומדות מאחורי החפצים הבאים: ספרי מתכונים, משחקי שחמט ומספרי אסירים אשר שרדו את השואה.
סיפורם של גיזי פליישמן והרב מיכאל וייסמנדל, מנהיגי "קבוצת העבודה", אשר הובילו מחתרת יהודית בסלובקיה שפעלה במטרה להציל יהודים מהשמדה, ולהפיץ מידע אודות גורלם של אלה שנשלחו למחנות הריכוז וההשמדה. בפרק מתארח ההיסטוריון רוברט רוזט שמספר כיצד ניסו השניים להציל יהודים כנגד כל הסיכויים.
יד ושם מוביל מזה עשרות שנים פרויקט לאומי המבקש להנציח את שמותיהם של כל אחד ואחת מקרבנות השואה באמצעות איסוף "דפי עד". ד"ר אלכסנדר אברהם, העומד בראש הפרוייקט, מגיע לאולפן של 'עושים זיכרון' כדי לספר את סיפורם המרגש של שושנה נובמבר ובני שילון, אחים ששרדו את השואה, ועל הקשר שלהם לפרוייקט איסוף השמות.
הפעם בעושים זיכרון, סיפור גבורה נשי ומרתק שבמרכזו רוז'ה רובוטה, צעירה יהודייה שבעזרת חברותיה למחתרת הצליחו להבריח אבקת שריפה וחומר נפץ אל תוך אושוויץ-בירקנאו, ובכך לאפשר ולסייע באופן משמעותי במרד הזונדרקומנדו, המרד היחיד שידע המחנה
מנקודת המבט של גרמניה הנאצית, הדרך אל המוות בשואה הייתה זהה עבור נשים וגברים. מעדויות רבות של ניצולות שואה אנחנו מבינים שהמסלול שעברו נשים וגברים בדרך למותם היה שונה במהותו: משלב הסלקציה והפרידה מהילדים, דרך התמודדות עם הלם קשה ותנאי היגיינה ירודים ועד פפגיעה בזהות הנשית והעצמית כאחד. בפרק מיוחד זה מתוך הפודקאסט 'עושים זיכרון' נשוחח עם ד"ר נעמה שיק מיד ושם על החוויה הנשית באושוויץ.
בשלהי מלחמת העולם ה-2 התארגנו יהודים ניצולי שואה, פרטיזנים ואנשי הבריגדה היהודית לבצע מעשי נקם בנאצים. קומץ מתוכם, חברי קבוצת הנקם, ובראשם אבא קובנר, יצאו בניסיון להרעלה המונית בגרמניה שלאחר המלחמה ובפגיעה בשבויים, אנשי אס אס. האם נקמה זו יצאה לפועל? האם מרבית הניצולים בחרו בנתיב הנקמה? אילו התחבטויות ליוו אותם? ולמה שמרו על שתיקה גם שנים אחר כך? באולפן פרופ' דינה פורת, ההיסטוריונית הראשית של יד ושם, מחברת הספר 'לי נקם ושילם' וראש מרכז קנטור באוניברסיטת תל אביב.
אחת הטענות שעלו במשך עשרות שנים לאחר מלחמת העולם ה-2 הייתה שהווהרמאכט, הצבא הגרמני דאז, לא לקח חלק ברצח יהודים בתקופת השואה ולא ביצע פשעי מלחמה. אלה, כך נטען, בוצעו על ידי ארגונים של המפלגה הנאצית כמו הס"ס והס"ד. לא רק שהטענות האלה אינן נכונות, אלא שלווהרמאכט היה תפקיד משמעותי ברצח השיטתי של היהודים לצד ניצול ורצח של עובדי כפייה. הפעם ב'עושים זיכרון' מסביר ד"ר דני עוזיאל, היסטוריון ביד ושם ומרצה באוניברסיטת בן-גוריון, איך זה שעד שנות התשעים, התפישה המקובלת הייתה שלצבא הגרמני לא היה שום קשר לשואה.