הרב שג"ר מעמיד את שתי התפיסות כנוגעות בשתי קצוות שונות של אותו עניין. אצל הרמב"ם הפנייה היא החוצה – ייחוד הק-ל כאובייקטיביות מוחלטת הבאה לידי ביטוי ב'מחויב המציאות' – בהירות, אמת טהורה. ואילו אצל רבנו בחיי הפנייה היא פנימה למוחלטות, ומבחינה זו הייחוד מבטא את הטרנסצנדנטליות של הק-ל.